מזל שיש רק שתי  עיניים. ביום ד' שעבר, שבועיים בדיוק אחרי ניתוח הקטרקט הראשון, עברתי את הניתוח השני. הגעתי למרפאה ב-2:30 בצהריים, נבדקתי על ידי אופטומטריסטית, ואז חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי. לא נורא, ישבנו בפינת ישיבה נעימה, שתינו קפה טוב וקשקשנו. הניתוח עצמו היה קצר ומהיר, או שככה נדמה לי בגלל שהוא עבר בשלום.

הפעם, חששתי יותר מאשר בפעם הראשונה. בפעם ההיא, השתעלתי כי נחנקתי מתחת לכיסוי. הפעם, לא השתעלתי, מיקדתי את המבט בנקודה האדומה, והתנהגתי יפה. קיבלתי ציון לשבח על התנהגות טובה, ובסיכום הטיפול ביום שלמחרת נכתב: נראה מצוין. שמחתי, כמובן, ונדמה לי שהבנתי: כתוב לכולם "נראה מצוין", ותיחשב לרופא מצוין.

אבל, באמת, אין לי טענות, לא כאב, רק היה טיפה מנג'ס. ועכשיו, אחרי שבועיים של טיפות עיניים, עוד חודש של טיפות עיניים משלושה סוגים, ומריבות עם האיש שלי שטוען שרק אני עוצמת עיניים כשמטפטפים לי. חזרתי הביתה, הלכתי לישון מוקדם. למחרת, קמתי וראיתי את כל קורי העכביש בבית. יום אחרי, הלכתי לסופרפארם וקניתי משקפי קריאה לחודש וחצי הקרובים. אין טעם להתאים משקפיים אצל האופטומטריסט עכשיו, עד שהראייה תתייצב. בינתיים, אני רואה לא רע, קוראת, כותבת ועובדת במחשב, ובמיוחד רואה את כל הלכלוכים בבית.

אז, חברים, שורה תחתונה: ניתוח קטרקט הוא לא כיף, אבל גם לא נורא. ומי שיסבול ממנו הכי הרבה היא עוזרת הבית שלכם. סוף סוף אתם תראו מה היא לא עושה.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

זו הכותרת הראויה ביותר לשבוע שעבר שלי. ניתוח קטרקט – תיקון של עכירות עדשת העין שעברתי ביום ד'. בתיקון הזה נשלפת העדשה הטבעית ממקומה, ותחתיה מותקנת עדשה מלאכותית מפלסטיק. היום אפשר לבחור בין עדשה מתאימה לקריאה-כתיבה לעדשה המתאימה לפעולות יום-יום. והמהדרין יכולים לשלב: אחת ככה ואחת ככה, המוח עושה את התיאום. אני לא סומכת על המוח שלי, אז בחרתי בעדשה המתאימה לפעולות יום-יום. אשאר עם משקפי קריאה.

להמשיך לקרוא ←

 
בנק ישראל הוריד לאחרונה את הרבית המוניטרית ל-3%. זאת בעקבות הורדה כלל-עולמית. הרבית המוניטרית היא הרבית שמשלם בנק ישראל לבנקים המסחריים על הפקדותיהם אצלו, וגובה מהם על הלוואותיו. היא מאותתת לבנקים על הרבית הרצויה.

הרבית המוניטרית הנמוכה אמורה למשוך את הרביות המסחריות במשק כלפי מטה. אלא שהמציאות מורכבת יותר. הבנקים שנכוו בכמה מהשקעותיהם והלוואותיהם נזהרים עכשיו במתן אשראי. זהירות זו, על פי הדיווחים התקשורתיים, מתבטאת בעיקר בהקצאת האשראי לעסקים הקטנים ולמשקי הבית.

לחשדנות כלפי הקטנים יש היגיון משלה. קל יותר לבדוק את יציבותו הפיננסית של יזם בינוני אחד מאשר את יציבותם של 100 קטנים. ובנוסף, חילוצי הממשלות עד כה הפגינו הטיה לטובת העסקים הגדולים שקריסתם עלולה לערער משק שלם. סביר גם להאמין שהבנקים עדיין נוטים ללכת לקראת לווי הענק שלהם המסובכים בחובות, מתוך תקווה שהסיוע הנכון ברגע הנכון יעמיד אותם על רגליהם ויאפשר להם להחזיר לפחות מקצת החובות.

ובקצרה, הבנקים לא להוטים היום להלוות, ובוודאי לא בשער הרבית שבנק ישראל מסמן להם. מה גם שמקור הכספים העיקרי של הבנקים והפקדותיהם העיקריות אינם בבנק ישראל אלא בשוק החופשי. ובשוק החופשי עכשיו, בתוך המדינה ומחוצה לה, קשה לבנקים לגייס כספים בגלל המשבר – פקדונות הלקוחות פוחתים, הנפקת האג"ח הופכת להיות בעייתית, והיכולת ללוות ישירות קטנה.

יותר מזה, צרכיו הכספים של משרד האוצר מעלים את רף הרבית במשק. אגרות החוב השקליות של המדינה נושאות עכשיו תשואה של 7%-6% לשנה. האגרות הצמודות לטווח ארוך מבטיחות הצמדה למדד בתוספת רבית של 4% ומעלה. ההנחה בשוק ההון היא כי בהנפקותיו החדשות האוצר יציע אף יותר. זאת משום שהכנסותיו ממסים קטנות עם התכווצות הפעילות הכלכלית, והוצאותיו יגדלו בגלל הצורך בתמיכה למובטלים ובעידוד לעסקים שנפגעו.

העלאת הרבית על אג"ח המדינה מעלה את רבית הבנקים. גם החשש ממחסור במזומנים בעת בהלת משיכות דוחף אותם לפנות ללקוחותיהם ולשדלם להפקיד כספים בתנאים שלא נראו פה מזמן. בתוכניות חיסכון שונות ניתן היום לקבל רבית צמודה של כ-4% ורבית שקלית של כ-6% ויותר. אם זה מה שהבנק נותן למפקידיו, איך הוא יכול להלוות ב-3% ב-4% או ב-5%?

במבט-על, מתקבלת תמונה מעט מוזרה של מדיניות הממשלה ברבית. זרוע אחת של הממשלה – בנק ישראל – מנסה למשוך את הרבית כלפי מטה על ידי קביעת רבית מוניטארית של 3%. זרוע אחרת של הממשלה – משרד האוצר – הולכת עם מגמות השוק ונוטה להעלות את הרבית מעבר ל-7%-6%.

ובקצרה מי שיש לו כסף לשחק איתו – הבנקים, אנשים ועסקים בעלי אמצעים – יכולים ליהנות מרבית די גבוהה וערבות החזר ממשלתית, שאין בטוח ממנה בימים אלה. ומדוע, אם כן, שהם ילווו בתעריף נמוך מתעריף אג"ח המדינה.

על מצב מעין זה כבר כתב אדם סמית, אבי הכלכלה המודרנית בספרו מ-1776: "שום חוק אינו יכול להוריד את שער הרבית המקובל מתחת לשער השוק הנמוך ביותר הנוהג בזמן שהוא נחקק" (עושר העמים, מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, 1996 עמ' 340). והרבית המוניטרית של בנק ישראל אינה חוק. היא סתם רמז מנומס.

רבית השוק הגבוהה למדי כבר עכשיו, והסתגרות הבנקים כלפי הלווים שאינם מספיק חזקים בעיניהם, מגבירה את חיישנותם של עסקים רבים ומשקי בית. הם מעדיפים שלא להיכנס לעסקות לא-בטוחות, מה גם שאם ייאלצו למחזר את הלוואותיהם אולי יידחו על ידי הבנקים או יידרשו לשלם רבית גבוהה יותר.
ובקצרה, הכרזתו החגיגית של בנק ישראל על הורדת הרבית כל חודש – מה שנקרא בעיתונות "מדיניות מוניטארית מרחיבה לעת משבר" אמנם מאד מרשימה אך כמעט ולא אומרת דבר למי שניצב עכשיו בפני החלטה עסקית. ומן הסתם גם לא תורמת מאומה לצמיחת המשק.

 
כשענקי הפיננסים קורסים ותחושת האימה מחלחלת פנימה, כל אחד מתכנס בפינתו ומנסה לגונן על עסקיו הצנועים. בימים כאלה, נדמה שאין דבר פחות רלוונטי מעיסוק אקדמי בתקציב הממשלה. אך האמת היא כי התקציב עומד להפוך לכוכב-על. זאת, לאחר שנדחק מהבמה על ידי אבות הקריסה ואמהותיה.

ליהמן ואחיו בעד ממשלה גדולה
 
אין להתרשם מדי מהמחווה של הממשל האמריקאי. הוא עזב את להמן ברדרס לגורלה כדי שאחרים יראו וייראו. מספר ימים קודם לכן, אותו ממשל חילץ את פאני ופרדי ונשטף בפטפטת הביקורתית הצפויה. ולכן, בסיפור התורן הנוכחי הוא מפגין את מיטב מסורת השוטר הרע האמריקאי. בסיפור הבא או זה שיבוא אחריו, הממשל שוב יבין שאין לו ברירה – את החינוך, הפיקוח והבקרה בשוקי הכספים היה צריך לעשות הרבה קודם. עכשיו היא עת החילוצים, וחילוצים עושים בעזרת משלם המסים.

מוזר, רק אתמול הם דרשו ממשלה קטנה    

ראשי המגזר הפיננסי לא מבקשים – הם תובעים – ורק אתמול הם תבעו ממשלה קטנה. להמן ואחיו שגשגו ופרחו בחגיגת ההפרטות-רכישות-מיזוגים שמתנהלת מאז סוף שנות ה-80. בחגיגה הזו אף אחד לא מביא כסף מהבית. כו-לם לוקחים אשראי וליהמן ואחיו סיפקו את הסחורה. ככל שההפרטות רבו יותר, והממשלות הלכו וקטנו, כך עסקי המימון של ליהמן ואחיו פרו ורבו.

ושיהיה ברור, ליהמן ואחיו לא מדפיסים כסף, הם משיגים אותו ממקור כלשהו ומשלמים עבורו רבית. ככל שהרבית נמוכה יותר, כך יותר פונים אליהם ורווחיהם הולכים ומשתבחים. הרבית במשק מושפעת מתקציב הממשלה. וכל מי שעקב בשני העשורים האחרונים אחרי הדיונים בכלכלת ישראל יכול להעיד עד כמה ראשי המגזר העסקי, ובמיוחד הפיננסי, לחצו לממשלה קטנה שלתפישתם מסייעת להחזקת רבית נמוכה.

כי בין התקציב לרבית מתקיים קשר מפותל

גירעון תקציבי וחוב של הממשלה דוחפים את הרבית כלפי מעלה. כי משמעותו של חוב היא הכורח בגיוס אשראי, ומי שרוצה למכור אג"ח לציבור נאלץ לפתות אותו ברבית כדאית. כלומר, מבחינת ליהמן ואחיו שמעוניינים בכסף זול לעסקיהם, רצוי תקציב ממשלה מאוזן, וברוב המקרים קל להשיגו בעזרת כיווץ ההוצאה הממשלתית.

יותר מזה, ליהמן ואחיו אוהבים תקציב קטן, כלומר, תקציב שתופש רק שיעור קטן מהתמ"ג. כי התקציב, במשמעותו העמוקה, הוא תחנת מעבר לכספי הציבור. מדלת אחת – נכנסים כספי המסים, מדלת שנייה – יוצאת ההוצאה הציבורית. הממשלה, בתווך, מחליטה מאיפה יבוא הכסף ולאן ילך. ולמה, חושבים ליהמן ואחיו, שאנחנו לא נהיה תחנת המעבר לכספי הציבור? נספר לכולם שאנחנו יותר יעילים מהממשלה, ההמונים יבואו ונגזור קופון יפה.

בישראל של שנות ה-2000 ישנו עוד פיתול בעלילה. הוזלת הרבית בשנים האחרונות התאפשרה גם בעזרת ערבויות הממשל האמריקאי. ערבותו של הממשל לחובותיה של ישראל מוזילה את הרבית שהממשלה והעסקים משלמים על אשראי ממקורות חוץ. ערבות זו הותנתה במדיניות ברוח צוותו של בוש: הפרטה, רפורמת מס המקטינה את הכנסות הממשלה והוצאותיה, והגבלת גידול הוצאות הממשלה.

אבל כאשר הכל מסתבך רוצים אותך- ממשלה  
 
ואז, מתברר לפתע שלא ההוצאה הביטחונית היא הבעיה. אמנם היא המואשמת הנצחית, אך חלקה מסך הוצאת התקציב ב-2008 עמד על כ-18%, כמו ב-1998. לצדה, ההוצאה האזרחית – התשלומים עבור חינוך, בריאות ועוד – תפשה גם היא 18% מסך ההוצאה. ההשקעה הממשלתית על תשתיות, שברובן הופרטו בשנים האחרונות, נגסה רק ב-4% מהתקציב. ומי לקח את השאר? החזר החובות שמהווה 32% מההוצאה ותשלומי ההעברה והתמיכות – 28%.

ככל שמצב שוקי הפיננסים בעולם יורע, ממשלת ישראל תידרש לשלם יותר עבור גיוס הכספים שלה והחוב יגדל. יש לשער שגם תשלומי ההעברה – שהם בעיקר קצבאות הביטוח הלאומי – יתפחו עם הידרדרות הצמיחה והתעסוקה. לסעיף התמיכות, מן הסתם, ייכנסו תשלומים לגופים עסקיים שייקלעו לקשיים. ובצד השני, הכנסות הממשלה ממסים יתכווצו בעקבות התכווצות הפעילות העסקית. אם כך יקרה, ושיעור מס החברות או מס ההכנסה על המאיון העליון לא יועלו, גירעון התקציב יתפח, והתשלומים להחזר החוב יגדלו.

כך, בסופו של דבר, ייסגר המעגל שהתחיל בתקציב קטן שבא לתת למגזר הפיננסי את המרחב שלו. מרחב הם קיבלו, אין מה להתלונן, ושכרון החמצן סחרר את שוקי הכספים. מי ישלם עכשיו? לא המגזר הפיננסי, הוא בצרות. שוב אותה גב' כהן, שוב בעלה מהמספרה, שוב החקלאים, שוב התעשיינים.

טוב, איך את תביני בלי שלמדת לתואר שני? הנה משפט המפתח לכל תעמולה, וגם לסיפורי הבדיון בכלכלה. בעוד שכל  מי שאי-פעם לימד חש בעצמותיו – מה שאתה מבין, אתה יכול להסביר. או, איך אומרים בפולנית בסיסית: זה לא קשה, אפילו את תביני.

חייבים לשמור על תקציב ממשלה מאוזן!
 
ממש על פי אותו שכל ישר של ניהול משק בית. טוב יותר בלי אוברדרפט, טוב יותר בלי חוב. עם זאת, משק בית לעתים לוקח משכנתא, ולעתים לווה למימון לימודי בני המשפחה, או לשיפור בריאותם. ובאותה מידה, גם לממשלה לפעמים כדאי ליצור גירעון בתקציבה, ולצבור חוב, על מנת להקדים הוצאות נחוצות. במיוחד שהוצאות מסוימות, כגון שיפור השכלת הציבור או בריאותו עשויות לתרום לצמיחת התוצר ולהגדלת גביית המסים בעתיד.

כמו במשק בית, תקציב הממשלה בנוי מהכנסות והוצאות. במשק בית ההכנסות הן משכר, קצבאות ורווחים על רכוש. בממשלה ההכנסות הן בעיקר ממסים, וגם מרווחים על רכוש שנמצא בידיה (כגון חברות ממשלתיות).

האם משק בית וממשלה זהים לגמרי בהתמודדותם התקציבית? כמובן שלא. יכולתם לגייס אשראי היא שונה, וגם העונש שיוטל על חטאי מימון נלוז אינו דומה בשני המקרים. הגדלת גירעון הממשלה עלולה להיות כרוכה בליבוי אינפלציה. תסריט דומה לא קיים בניהול משק בית. ובכל זאת, ההיגיון הבסיסי של תקציב מאוזן משותף לשני המוסדות.

והגירעון – שלא יעלה על 3% מהתמ"ג!

3% בדיוק? למה? כך נקבע בהסכם מסטריכט, הסכם היסוד של מטבע האירו. שום קו אמיתי לא נחצה בשיעור הזה. רק רצו לנקוב באיזשהו מספר מוסכם, לא גדול מדי ולא קטן מדי.

הכרת יחסיותו של עיקרון ה-3% אינה אומרת שמותר לזלזל בו. כי כמו כל מוסכמה, גם זו נתמכת על ידי הגדולים והחזקים. נותני האשראי, ראשי העסקים הבינלאומיים, הם שעומדים מאחוריה. ובכל זאת, חשוב לדעת שקו ה-3% נפרץ לא פעם על ידי מנהיגות הסדר העולמי. ארה"ב וגרמניה פרצו אותו בשנים 2005-2002. ארה"ב, על פי ההערכות המקובלות, תפרוץ אותו בגדול ב-2008.

אם כך, ברור שאסור להגדיל את ההוצאה!
 
זה הרגע לנפנף לשלום להקבלה בין ממשלה למשק בית. הכנסותיו של משק בית די צפידות: מישהו מבני המשפחה אולי יכול לעבוד עוד כמה שעות בחודש. הכנסותיה של הממשלה גמישות בהרבה, כי הן מתבססות על מסים שאפשר להגדיל. מאז שנות ה-80, בישראל ובכל העולם המתועש הוחלו רפורמות מס רדיקליות. רק החזרת מס החברות בישראל משיעורו המרבי ב-2008 (27%) לשיעורו המרבי בשנת 1986 (61%), תניב לאוצר תוספת הכנסות שנתית שנאמדת ביותר מ-30 מיליארד שקל. פוטנציאל גבייה נוסף טמון גם במס ההכנסה על המאיון העליון ובמסים אחרים. כשההכנסות גדלות, אפשר להגדיל את ההוצאות ללא יצירת גירעון.

אבל ממשלה גדולה מזיקה לכלכלה!

המרכיב הזה הוחדר לדיון ב-30 השנה האחרונות. הוא בא כריאקציה להדגשת תפקידן של הממשלות בשיקום ההרס שלאחר מלחמת העולם השנייה. החתירה לממשלה קטנה מתבטאת במעקב מדוקדק אחר שיעור ההוצאה הציבורית בתמ"ג במדינות שונות. בישראל, למשל, היה שיעור הוצאת הממשלה הרחבה מהתמ"ג ב-2007 46.3%, בדיוק כמו ממוצע האיחוד האירופי, וטיפה יותר מממוצע המדינות המתועשות (43.9%). זאת, על פי נתוני דו"ח בנק ישראל ל-2007. נתוני הדו"ח ל-2006 מעמידים את ישראל (46.5%) מתחת להולנד, פורטוגל, פינלנד, בלגיה, אוסטריה, איטליה, צרפת, דנמרק ושוודיה שבראש (55.9%).

עוד מילה אחת על הגדרת "הממשלה הרחבה". על פי דו"ח בנק ישראל 2007, היא כוללת את הממשלה, המוסד לביטוח לאומי, הרשויות המקומיות, המוסדות ללא כוונת רווח שעיקר הכנסתם מהמגזר הציבורי (קופות החולים, האוניברסיטאות, הישיבות ועוד), ואת המוסדות הלאומיים (הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית וקק"ל). הגדרות כאלה רחבות ומורכבות הן בעייתיות בהשוואה בינלאומית. מן הראוי היה, שבמקביל, תיערך השוואה של שיעור הוצאות הממשלה בלבד. אולי היא תעמיד את ישראל במקום אחר במסדר הבינלאומי.

במיוחד כשאתה צעיר, בריא, ושונא תחבורה ציבורית!

הבחירה ב"ממשלה קטנה", או בהוצאה ציבורית קטנה, היא בעיקרה בחירה במודל ניהול המדינה האמריקני. שיעור ההוצאה הציבורית בתוצר בארה"ב הגיע  ב-2006 ל-36.5%, בעוד שבצרפת הוא עמד על 53.8%, באיטליה – 49.6%, ובשוודיה, כבר אמרנו, 55.9%.

לא סתם השתמשנו במונח "בחירה", כי ליתרונה של הממשלה הקטנה על פני הממשלה הגדולה אין שום הוכחה, וגם לא יכולה להיות. מחקרים מסוימים מראים שלא ניתן להגיע למסקנה חד-משמעית לגבי הקשר בין שיעור הצמיחה ורמת החיים לגודל הממשלה. דהיינו, בשני הקצוות יש מדינות צומחות ולא- צומחות, בעלות רמת חיים גבוהה ורמת חיים נמוכה.

אבל ההשוואות הכלכליות הכמותיות דלות מטיבן. כי מה אם בתקופה מסוימת התמ"ג צומח יותר, או גבוה יותר במדינה כלשהי? התמ"ג, על פי הגדרתו, מיועד לכסות תחום חיים מוגבל. כך גם כל המשתנים הכלכליים המדידים האחרים. טונה של מידע רלוונטי נוסף מפריד בין אורח החיים בצרפת לאורח החיים בארה"ב, כפי שיודע כל מי שאי-פעם אכל במסעדה בשתי הארצות, או נכנס לחנות בגדים ולמספרה בשתיהן. מי ששהה שם תקופה ארוכה או שוחח עם המקומיים מכיר את שאר ההבדלים – מאיכות התחבורה הציבורית ועד לערבות המדינה לקשישים, חולים ומובטלים.

וגם חובב מענה קולי!
 
חשוב לדעת שההתניה על גודל הממשלה אינה נמצאת בכללי מסטריכט, שבאים לבצר את יציבותו הפיננ�
�ית של האירו, ולכן נתפשים כקודקס יציבות בינלאומי. שם, מגבילים את שיעור גירעון התקציב בתוצר (3%) ואת שיעור החוב הציבורי בתוצר (60%), אך לא את גודל הממשלה. ובעצם, גם בדיוני התקציב הפומביים בישראל פחות עוסקים בממשלה קטנה – ממשלה גדולה, רק שעל ידי הצגה לא-בהירה ומוטה של הדברים, גורמים לציבור להבין כאילו הגדלת ההוצאה היא בהכרח הגדלת הגירעון והגדלת החוב.

מאחורי ההצגה המגמתית מסתתרים, כתמיד, כסף וכוח. הקטנת הממשלה, פירושה, העברת עוד ועוד פעילויות לידיים פרטיות. כי כשהממשלה גובה פחות מסים ומוציאה פחות, היא יכולה לממן פחות כבישים, פחות חינוך, פחות בריאות ופחות רווחה. כך ניתנת לגיטימציה לזכיינות פרטית בכל תחום: מסלילת כבישים והפעלתם ועד להקמת מכללות פרטיות.

הפרטת השירותים כרוכה לא רק בדה-לגיטימציה של ההוצאה הציבורית בכללה, אלא גם בשתילת מידע כוזב על איכות השירות שהוענק על ידי המגזר הציבורי בישראל במשך עשרות שנים. את הנקודה הזו כל אחד יכול להבהיר לעצמו כבר עכשיו, מספר שנים לאחר שכמה מהשירותים הציבוריים העיקריים בישראל הופרטו. כמה שילמת קודם? כמה אתה משלם עכשיו? ובעיקר, מה אתה מחבב יותר: את המענה הקולי של המוקדנית בחברה המופרטת שאין-לה-מושג-מה-אתה-רוצה, ולא, היא-לא-יודעת-איך-מגיעים-לממונה-עליה; או את ההמתנה לפקיד שותה-התה בממשלה, שכן ידע על מה אתה מדבר, וכן העביר אותך לממונה גם אם בקצב שלו.