מאמר מעניין שקראתי בדה מרקר החזיר אותי למאבק שניהלתי עם בנק ישראל לפני יותר מ-35 שנה. המאמר, שנכתב על ידי גדעון בן נון, מספר על מלחמתה של סין בדולר האמריקאי. סין מנסה לפגוע בדומיננטיות של הדולר, ולהביא את היואן למעמד של מטבע גלובלי. ב-2022, שימש הדולר מטבע בעסקות המהוות כמחצית מהסחר העולמי. בשוק המט"ח הדולר מכסה כ-90% מהסחר העולמי. אך הדולר, בכל זאת, יורד ביתרות המטבע הרזרביות. באמצע 2022 הוא תפש כ-60% מהרזרבות הרשמיות, בעוד שלפני חמש שנים, הוא תפש כ-65% מהן. היואן, לעמתו, צומח ומשגשג. היום הוא תופש כ-4.5% מהסחר העולמי.

דולר או יואן. בכל אופן, לא סל של מטבעות, איש לא מצמיד מטבעות לסל. על כך ניהלתי את המלחמה שלי, וכמובן שלא הצלחתי. בנק ישראל עדיין מתעקש לבדוק את ערך השקל כלפי סל, למרות שהסל אינו רלוונטי משום בחינה. הסיפור מתחיל באוגוסט 1986, שנה לאחר תוכנית ייצוב המשק. אז, הוחלט בבנק ישראל על ייצוב השקל כלפי סל של מטבעות. זה היה בעידן שבו בנק ישראל עדיין כיוון את ערך השקל. עדיין שלט בו במידה רבה.

במאמר שפרסמתי ב'מעריב עסקים', באפריל 88, טענתי כי על פי נתוני מחלקת מטבע חוץ של הבנק עצמו, כ-85% מעסקות ייצוא הסחורות של ישראל נקובות בדולרים, ולא במונחי סל. על כן, התאמתן לדולר, ולא לסל, הגיונית הרבה יותר. חיזקתי נתונים אלה על ידי ניתוח שערכתי במשרדי על התפלגות הייצוא על פי ענפים וייעודים גיאוגרפיים. גם שם, יצא כי לפחות 80% מייצוא הסחורות הישראלי נקובים במונחי דולרים. כדי להבהיר מדוע קביעת אופן ההצמדה חשובה, נציין כי עסקות הייצוא נחתמות תמיד לתקופה ארוכה לפני ביצוען. במוצרי צריכה זו תקופה של מחצית השנה, בנכסי השקעה ומוצרים ביטחוניים זה לתקופה של שלוש עד חמש שנים. חשוב לאפשר הערכה מראש של כדאיותן.

בנק ישראל קרא והשכיל. וכמובן, שכדרכו, סמך על ניתוחו התיאורטי המתוחכם, שאין לו שום קשר לשום מציאות. גישתו זו של הבנק המרכזי היא לא פחות מהרסנית, והיא מאפיינת את טיפולו בתחומים יישומיים רבים. הבנק מסרב ללמוד את המציאות, או להודות שיש כאלה המבינים יותר ממנו בתחום מסוים.

המאמר שלי זכה לתגובות רבות. במיוחד שימחה אותי תגובתו של עדי אמוראי, שהיה אז סגן שר האוצר. אמוראי הסכים אתי, אבל השר שמעליו, משה נסים המתוחכם, לא היה כלכלן כלל, היה גאון בטריקים ושטיקים, וכמובן שלא ממש התעניין בתחום.

אני זוכרת שכאשר דיברתי עם אמוראי, רציתי לומר לו שאבי, אליעזר שמאלי, היה ידידו של אביו, יעקב אמוראי. שניהם היו מורים וסופרים. יעקב אמוראי היה גם נשיא הסתדרות המורים הרביעי. אבל לא אמרתי מילה. מאז ילדותי, למדתי לא לומר מילה על 'ייחוסי'. הילדים אכלו אותי כל הזמן על היותי 'בת של'. אז, הנה, עכשיו בגיל קרוב לשמונים, אני מעזה לתקן.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****