לא כתבתי את זה עד כה, אולי מחמת הבושה. אך בשנתיים האחרונות כמעט ולא פתחתי ספר. קראתי עיתונים באופן כפייתי – כל מילה, אבל בספרים לא הצלחתי להתרכז. לא יודעת, אולי זו עוד תופעת לוואי לקורונה. עוד נחקור את זה.
והנה, פתאום קרה לי נס. זה התחיל ב'מר מאני' של א.ב. יהושע. קראתי ספרים אחרים שלו בעבר, ולא אהבתי – עודף פסיכולוגיזם, ועלילה מסובכת מדי. אבל אחרי פטירת הסופר, קראתי הספדים עליו, ובכמה מהם צוינו ספריו שכדאי לקרוא. נדלקתי על מר מאני, ולא הצטערתי, זה ספר ממש מעניין וטוב. א.ב. יהושע יודע לספר סיפור.
סיימתי את מר מאני, ובדיוק חל יום הולדתי. חברה הביאה לי את 'תפרים' של ארז ביטון. ביטון הוא חתן פרס ישראל לספרות ושירה 2015. משום מה, לא הגעתי קודם לשירתו. עכשיו נפתחה לי ההזדמנות ולא הצטערתי. ביטון עבר אסון בילדותו בלוד, שעיצב מחדש את חייו. הוא איבד את ידו השמאלית ואת עיניו, כשנפצע מפיצוץ רימון שאיתו שיחק. הספר, כולו, הוא על תקופה זו, כשהיה ילד בן עשר. הנה, לדוגמה, שיר אחד שאהבתי.
* *
בֵּין
הַיּשֵׁ הַחַי
הַתּוֹסֵס
הָאָץ רָץ
לְבֵין
הַמִּתְפַּקֵּעַ
הַנִּשְׁבָּר
המַּתְִרַסּק
הַמִּתְפַּזּר
הָעוֹלֶה בְּעָשָׁן
הַכִּמְעַט נִמְחָק
וּמַה שֶּׁנּוֹתָר
רַק צֵל יֶלֶד
שֶׁנַּעֲשָׂה
צֵל אִישׁ
ואיך שסיימתי את ארז ביטון, הבנתי שמתקיים דיון סוער על 'הספר האדום' של אסף ענברי. קניתי אותו לקראת החג, וכבר קראתי בו מעט. זה מוזר לעבור משירה לסגנונו היבש והדיווחי במתכוון של ענברי. אבל אני מתרגלת, ובטוחה שאתגבר גם על הספר הזה. מעניין שבתור התחלה, אני קוראת רק ספרים עבריים. בראשית עידן השיתוק הספרותי שלי, התחלתי לקרוא את 'חיי השקר של המבוגרים' של אלנה פרנטה, ואת 'חמישה רומנים קצרים' של נטליה גינזבורג. את שניהם זנחתי די בהתחלה. את פרנטה, אני בפירוש לא אוהבת. את נטליה גינזבורג דווקא כן, אבל משום-מה, הפעם לא היה לי כוח אליה. אז, זהו, עד עכשיו. חזרתי לקרוא וזה העיקר. זה חשוב לי, אני קוראת כפייתית מאז ילדותי.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר***
עידן השוק החופשי 
מבינה ומזדהה מאוד. גם אני מוצאת את עצמי קוראת הרבה פחות, הרבה הרבה פחות. התחלתי לקרוא לאחרונה את "הספר האדום", אבל הדמויות והרקע לא מוכרים לי, מלבד שמותיהם. קצת קשה להיכנס לזה, אבל אנסה עוד.
אהבתיאהבתי
אנונימית,
אני מתחילה להבין שזו מחלה כללית. מעניין, לא? עוד לא ראיתי איש אקדמיה שהתעורר לעשות מחקר.
אהבתיאהבתי
נתקלתי לא מעט באנשים שהפסיקו לקרוא פרוזה, אבל כן קוראים ספרי עיון. (וצופים בסדרות וסרטים). מאבדים עניין בגיל 40 ככה, את היכולת לשקוע בעולמו של הספר. זו לא יכולת פשוטה. זה מעבר לסתם כושר ריכוז.
אהבתיאהבתי
דודי ג.
אני עוד מעט 40 כפול שתיים. דווקא לא איבדתי עניין עד כה, אבל הקורונה.
אהבתיאהבתי
כנראה עניין של גיל (שמחה… (-: ). אני "משיג" את תמר בכמה שנים ובקושי פותח ספר, ספרות יפה, כבר אולי ארבע שנים.
עיתונים בטירוף, כל יום הארץ, דה מרקר, NYT, WAP (כל אלה בתשלום) ולפעמים מציץ ב-NRC ההולנדי, באקונומיסט ובגארדיאן.
אין טלויזיה מחוברת והרדיו בלתי אפשרי בגלל הפרסומות.
אבל "ספרים, רבותי ספרים…") בשלושה ספרי עיון הצלחתי להגיע עד שליש הספר וחדלתי.
עניין של סבלנות.
אהבתיאהבתי
אני די בטוחה שזה לא עניין של גיל אלא עניין של מפלס האיום. גם אני מצאתי את עצמי לא מסוגלת לשבת עם ספר – אבל גם סורקת את הסביבה כל הזמן מפני סכנות, אולי בגלל הווירוס הבלתי-נראה שצריך היה להתגונן ממנו אפילו לפני החיסונים, אבל אי אפשר היה לדעת איך.
לוקח זמן למערכת להירגע מדברים כאלה. אם בעצם אי פעם נרגעים בכלל.
לפחות לקריאה חזרתי, וגם אצלי זו תחושה של לחזור להיות מי שאני. (אף כי, כמו לקסי, אני צורכת תועפות מידע בכתב, כולל במסגרת מקצועי. אבל אלה לא ספרים. וספרים… …התגעגעתי.)
אהבתיאהבתי
לקסי,
אני מתחילה להשתכנע שמעבר לגיל, כנראה היה כאן עוד משהו. ולגבי ספרים, ספרי עיון – רובם די משעממים ולא מחדשים דבר. שנינו בטח מתכוונים לאותם ספרי עיון.
אהבתיאהבתי
שונרא,
השתכנעתי ממה שכתבת אתמול. יש כאן כנראה גם סיפור הקורונה. כי, הנה, עכשיו, חזרתי לקריאת ספרים, נראה איך זה מתקדם, ואדווח.
אהבתיאהבתי