בפינת החדר, מעל למחשב שלי, חבוי סיפור חיי. לא חשבתי על זה, עד שאתמול הסתכלתי וראיתי. הכי בצד שמאל, תלוי דג קרמיקה קטן צבעוני – כחול, כתום, צהוב – קניתי אותו בעיר חוף יפה ביוון, שכבר איני זוכרת את שמה. והפינה הבאה, גם היא מתחילה בדג. דג קרמיקה ענק – כחול, כתום – שהגיע לארץ ממקסיקו. דג הוא סמל לפריון ושפע ביהדות ובדתות אחרות. לא ידעתי את זה בזמנו, אבל אני זוכרת את שרשרות הדג היפהפיות מזהב, שהיו בחנות התכשיטים  של הצורף מחלב בפינת מחנה יהודה. התוודעתי אליהן כשגרתי בסביבה. הייתי עומדת שעות בסביבה ולוטשת עיניים. התברר לי אחר כך שגם רות דיין אימצה אותו במשכית.

אחרי הדג, תעודת סיום של הגן שלי ברמתיים, שהפכה להוד השרון. תעודה של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל. מתחתיה, ולצדה, שתי תמונות מאלבום שבו שיחקתי בימי ילדותי. אלבום טבע של צמחי ארץ ישראל. עורכיו הם חנה ואפרים הראובני, הידועים, ששיתפו בביצוע את האמן שמואל חרובי. תמונות מופלאות בעט ובצבעי מים, שהוצגו בתערוכה במוזיאון ישראל ב-2006. שירת העשבים, כך נקראה התערוכה. אכן שירה, לא פחות מזה.

לצידן, בצד ימין, מככבת תמונתה של חברתי הטובה, גניה גורביץ. גניה הייתה כלכלנית רוסיה שעבדה אתי במשרד התעשייה והמסחר. ישבנו באותו חדר, והפכנו לחברות טובות. גניה נפטרה בנובמבר 2006. תמיד שואלים אותי אם היא אמא שלי. אז, לא, היא לא אמי הפיזית, היא אמי הרוחנית. היה לה דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת מוסקבה, משנות הארבעים של המאה שעברה. היינו יושבות יחד וצוחקות על הכלכלה של הגברים. הצחוק הזה על הרצינות היתירה שבה הבוס המהנדס שלה ועוד כמה לקחו את המודלים הדי אפסיים, נשאר לי. מעליה, תמונה שגניה הביאה לי מרוסיה: נחל מושלג, עצים מכוסים חלקית בשלג.

הגענו לפינה הימנית, למה שתלוי ממש מעל לעיניים שלי. אז, כאמור, דג ענק ממקסיקו. ולצידו, שתי תעודות מהימים בהם הרציתי לסטודנטים בכלכלה באוניברסיטאות בארץ. האחת, מ-2014 מאוניברסיטת חיפה. השנייה, מ-2011, מאוניברסיטת באר שבע. יש לי עוד כמה תעודות כאלה, לא יודעת מדוע בחרתי לתלות דווקא את השתיים האלה.

כיום, אני לא מרצה בשום פורום מאורגן לסטודנטים. תשאלו מדוע, וכמובן שיש כאן סיפור. פורום הסטודנטים לכלכלה התארגן מחדש מתישהו. הובילה אותו הקבוצה במכון ואן-ליר שלעתים קירבה אותי, ולעתים זרקה אותי החוצה. לא נעים לי לומר, אך אני יצרתי את הקשר בין אותה קבוצה לאנשי הנוער העובד. הנוער העובד לא ידעו שהם שמאל, כי מעולם עד אז הם לא אמרו בפומבי משהו שמאלני שיפגע בקריירה שלהם. עשיתי טוב, אך אני אישה, וזה כבר חיסרון גדול בכלכלה, או לפחות היה אז.

ובנוסף, חטאתי חטא נורא אחד. ראיינתי את אחד מהם, כשהייתי ב'גלובס'. זאת, בקשר לוועדה לרפורמה במס, ב-2002, שהוא היה חבר בה. אגב, אני המלצתי לסילבן שלום להזמין את האנשים המסוימים האלה לוועדה. אך חברה, שהשתתפה שם, אמרה לי שאנשי האקדמיה היו הבדיחה של הוועדה. מולם ישבו טובי יועצי המס שהמגזר העסקי הזמין. לאקדמאים, כמובן, לא היה מושג איך מערכת המס בישראל עובדת במציאות.

אז האיש, שמילא באותה עת תפקיד בכיר, ישב איתי בביתי והדליף לי. הוא היה מאד נרגש, אבל כדרכו לא אמר שום דבר. התיישבתי לכתוב, ולא הצלחתי לומר מילה אחת טובה על התוצאה. החלטתי לדחות את זה בשבוע, ואחר כך זה משום מה לא יצא לי. זו כמובן הייתה טעות וטיפשות מצדי. שילמתי עליה מחיר כבד. הוא במשך שנים לכלך עליי בכל פורום. שיא השיאים היה כשהוא מנע את חברותי באגודה הישראלית לכלכלה, כשהיה יו"ר האגודה. שילמתי ונרשמתי, ואני רואה שאני לא רשומה. התקשרתי, כמובן שהייתי חברה בפורום במשך שנים, וזה לא עזר. האיש עשה לי תרגילים מלוכלכים רבים. איש קטן, כמה אפשר לנקום על מעשה טיפשות אחד. ואגב, הפוסט הזה הוא לא הזמנה להרצאות עכשיו. החלטתי שלקראת גיל שמונים (שבעים ותשע עכשיו) עשיתי, ומיציתי.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר***