חזרנו לחיפה. לבקשת נכדנו, נדב, שהתאהב בעיר בחופשתנו הקודמת. שלושה ימים במלון על הכרמל, מכל חלון שלו ראינו את המפרץ. מכל חלון, ראינו בתים יפים מוקפי עצים. כמו בבית הכרם של ירושלים לפני שהושחתה. כמו בירושלים ההיא לפני שנהרסה.

חזרנו מחיפה, אחרי שלוש שנים בדיוק. ולמרבה המזל, לא התאכזבנו גם הפעם. למרבה המזל, שוב קלטנו כמה מסרים משמחים. מצב הכלכלה, במקום שבו היינו, הוא לא רע. נכון שישבנו בסביבה של מעמד ביניים ומעלה. אז מעמד הביניים לא מרגיש פגוע בינתיים, למרות אינפלציה של כ-5%. חסכנו כסף בזמן הקורונה, אנחנו שמחים לבזבז אותו עכשיו.

ועל כן, היינו בשלוש מסעדות טובות, שתיים מהן ערביות על שפת הים. אז כן, יש אוכל חיפאי, אני שמחה לבשר. צירוף של סלטים טובים ומאכלי ים. וכן, המסעדות הערביות מפוצצות מסועדים יהודיים מרוצים. הן, כמובן, לא הכי זולות, ובכל זאת, הן מלאות בינתיים. שותים עראק ויין, אוכלים קינוחים טובים, המורל בשמיים, זה לא נראה כמו משבר.

גם ארוחת הבוקר במלון לא בישרה על מיתון עכשיו. שפע של ירקות, ביצים וגבינות. רק בלחם הרגשתי חיסכון מסוים. הוא לא היה לחם מלא, הוא היה לחם צבוע בקרמל, משום-מה. והמלון היה מלא משפחות של צעירים. כמעט לא היו משפחות של מבוגרים. תהינו איך הם יכולים לממן. הגענו למסקנה שאלה כנראה "עובדי הייטק" שנשלחו לנוח על ידי החברה. אני מקווה שאני מנחשת נכון, אבל עובדי מדינה שכירים או רופאים מתמחים לא מגיעים לחופשות כאלה.

מה שעוד תפש את העין היה ההרכב האתני של עובדי המלון. בחדר האוכל, כמעט כולם ערבים, פה ושם עולים מרוסיה, שעוד לא התקבלו להייטק. בבר, שאת שירותיו ניצלנו אחר הצהריים כשישבנו בדשא, כל העובדים היו צעירים יהודיים. בדלפק הקבלה – תערובת של יהודים וערבים. ובשירות החדרים, ערבים ועובדים זרים שלא מדברים עברית.

בכלל, חיפה היא, להתרשמותי, העיר הכי יהודית-ערבית בארץ. הערבים נמצאים בה בכל פינה. יושבים בכל גן יפה, בכל טיילת. הצעירים וצעירות הערביים לבושים אופנתי, נראים כמו יהודים מבוססים. זה לא כמו ההסתגרות הערבית בירושלים. לא כמו הדחייה של הערבים בירושלים. מעניין, כי כנראה אפשר גם אחרת. אפשר לחיות ביחד. בשיתוף.

נהנינו בחיפה, למרות שלא הבנו איך הם מצליחים לנהוג בירידות ובעליות המטורפות. נהנינו בהדר הכרמל, לאחר שמצאנו את הבית של בתיה, חברתה של אמי מלפני שבעים שנה לפחות. זה אידיוטי, אני יודעת, אבל התחושה הזו של מקום שאתה זוכר מהילדות המוקדמת, והוא עוד שם, אין כמותה. נהנינו לרדת ולעלות בכרמלית מלמעלה עד למטה, ובחזרה. נהנינו לשבת במסעדה בשוק תלפיות. נהנינו להרגיש כמו חיפאים, וטוב שהעיר עוד שומרת על הרוח ההיא, מפעם.

אז, מצב הכלכלה? טוב, בינתיים, למעמד הביניים ומעלה. זה ממש לא – טוב לכולם. זה לחלוטין לא אומר שיהיה טוב גם בעוד שנה.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****