געגועיי הלא-נענים למכולת שכונתית

הגענו לשכונה שלנו לפני קצת יותר מתשע-עשרה שנה. הדירה שלנו יפהפייה, אבל אנחנו לא מרגישים שייכים. אין כאן שכונה, אין כאן קהילה.

כאשר הגענו, הכל היה בבנייה, היינו אופטימיים. אמנם לא הייתה מכולת, אבל אמרו לנו שתהיה מכולת בהר שמעלינו. לא כיף לטפס הר בשביל שני יוגורט, אבל האמנו בכישורינו, ולא התלוננו לאף אחד. היום בהר למעלה אין מכולת, יש שם מספרה (איך לא) קליניקה רפואית וחנות לציוד אורתופדי. לאן נעלמה המכולת המובטחת, זאת השאלה. התושבים שגרים בבניין שמעליה התנגדו לקיומה. הקבלן, מן הסתם, רצה למכור את הדירות, והמועצה המקומית? מה אכפת לה? היא לא מתערבת.

מילא, בהר שמעלינו, אבל מה במרכז המסחרי היפה בכניסה לשכונה? היינו בטוחים שיהיו שם פלאפל ומכולת, בית קפה נחמד בין העצים ברחבה שבחזית החנויות, וחנות לדברי נייר וציוד מחשבים. אין שום דבר מזה. יש מינימרקט צפוף וזול. זול, כמובן. מה, אנחנו ביקשנו זול? לא, אבל קיבלנו. וחוץ מזה, שתי סוכנויות ענק לענייני תיירות, שתי קופות חולים ושתי מספרות (כמובן). בדיעבד, למדנו שאלה שנכנסו לדירות שמעל לחנויות התנגדו למכולת, לפלאפל ולבית הקפה. מה, הם צריכים את הריח, את הרעש, את העכברים? הקבלן שמע להם, והמועצה, כרגיל, לא מתערבת.

נזכרתי בכל השכונות שבהן גרתי בירושלים, ממש לא שכונות יוקרה. בכולן, היה בשכונה מרכז מסחרי עם מכולת, אטליז, מכבסה, ועוד כמה חנויות. זה היה א'-ב' בבניית שכונה. זה היה מובן ללא דיבורים מיותרים. המרכז השכונתי עודד הכרויות בין הדיירים. הוא תרם לרכילויות ולסיפורים הבלתי נמנעים. כך נוצרו חברויות ואויבויות. עכשיו, אין כלום מאלה. אין גם שכונה.

ניסיתי עוד להיזכר באיך זה היה, ולנגד עיניי צצו בניינים קטנים עם גג בכל מקום. המכולות והפלאפל לא שכנו בקומת הקרקע של בנייני מגורים. הם היו במרכז מסחרי נפרד. אה, זו הבעיה, אמרתי לעצמי. שוב, הקמצון הזה בקרקע, הנובע מהעלאת המחירים המלאכותית של רשות מקרקעי ישראל. הם, הרשויות הציבוריות, מספסרים בקרקע, ולא מעניין אותם דבר. הדיירים לוחצים, כי הם לא רוצים מטרד מתחת לבית, והמועצה המקומית מאמינה עיוורת בשוק החופשי.

ומה בסוף? שכונה נאה שכל הזמן מתחלפים בה הדיירים. העוזבים האחרונים היו קבלן ומשפחתו שעברו לתל אביב. במקומם, הגיעו שכנים שאין לנו מושג מי הם. גם בבית שמעלינו קורה אותו הדבר. שתי דירות נמכרו שם לאחרונה. ועם זאת, על ידינו ממש הוקם בית כנסת. הוא נבנה במלוא הדרו, וכל מספר חודשים מוסיפים לו עוד אגף תת-קרקעי לא מאושר. כל בוקר שבת מקיימים שם אירוע זמירות שכונתי. עזבו מכולת, העיקר שיש לנו בית כנסת ממש על-יד.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

4 מחשבות על “געגועיי הלא-נענים למכולת שכונתית

  1. רוני ה.

    מזדהה עם הבעיה. בבניינים שנבנים היום בדרך כלל אין "עירוניות" במובן שאת מדברת עליו, שאפשר להגיע ברגל לכל מקום. אם נוצרת קהילה היא לכל היותר בין דיירי אותו הבניין, ולרוב זה קיים אצל זוגות צעירים שיש להם סדר יום משותף. כדי להגיע לשכונה עירונית בסגנון של פעם צריך לחפש שכונה ישנה בעיר ולקוות שלחצי הבניה לא יהרסו אותה מהר מדי. בית הכרם (שבה אני גר) היא לא רעה במובן הזה, אבל המחירים כאן מטורפים וקשה לדעת אם המצב הזה יציב (יש חלקים בשכונה שבתהליכי הרס לטובת מגדלים). יש עוד שכונות עירוניות במרכזי הערים הוותיקות וכמובן יש גם קיבוצים ומושבים ששימרו את אורח החיים הזה, אבל להתקבל לקהילה כזו בקיבוץ או במושב דורש בדרך כלל היכרות מוקדמת עם האנשים, אחרת זה הימור מבחינה חברתית.

    אהבתי

  2. תמר בן יוסף מאת

    רוני ה.,

    תודה, גרתי 30 שנה בבית הכרם ואהבתי אותה. אני בהחלט מתגעגעת ל'שכונתיות' שלה ומצטערת לשמוע שהיא מאויימת על ידי מגדלים. אז, כן, אני מתכוונת למשהו בנוסח בית הכרם ואפילו יותר מזה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s