מזל שיש רק שתי  עיניים. ביום ד' שעבר, שבועיים בדיוק אחרי ניתוח הקטרקט הראשון, עברתי את הניתוח השני. הגעתי למרפאה ב-2:30 בצהריים, נבדקתי על ידי אופטומטריסטית, ואז חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי. לא נורא, ישבנו בפינת ישיבה נעימה, שתינו קפה טוב וקשקשנו. הניתוח עצמו היה קצר ומהיר, או שככה נדמה לי בגלל שהוא עבר בשלום.

הפעם, חששתי יותר מאשר בפעם הראשונה. בפעם ההיא, השתעלתי כי נחנקתי מתחת לכיסוי. הפעם, לא השתעלתי, מיקדתי את המבט בנקודה האדומה, והתנהגתי יפה. קיבלתי ציון לשבח על התנהגות טובה, ובסיכום הטיפול ביום שלמחרת נכתב: נראה מצוין. שמחתי, כמובן, ונדמה לי שהבנתי: כתוב לכולם "נראה מצוין", ותיחשב לרופא מצוין.

אבל, באמת, אין לי טענות, לא כאב, רק היה טיפה מנג'ס. ועכשיו, אחרי שבועיים של טיפות עיניים, עוד חודש של טיפות עיניים משלושה סוגים, ומריבות עם האיש שלי שטוען שרק אני עוצמת עיניים כשמטפטפים לי. חזרתי הביתה, הלכתי לישון מוקדם. למחרת, קמתי וראיתי את כל קורי העכביש בבית. יום אחרי, הלכתי לסופרפארם וקניתי משקפי קריאה לחודש וחצי הקרובים. אין טעם להתאים משקפיים אצל האופטומטריסט עכשיו, עד שהראייה תתייצב. בינתיים, אני רואה לא רע, קוראת, כותבת ועובדת במחשב, ובמיוחד רואה את כל הלכלוכים בבית.

אז, חברים, שורה תחתונה: ניתוח קטרקט הוא לא כיף, אבל גם לא נורא. ומי שיסבול ממנו הכי הרבה היא עוזרת הבית שלכם. סוף סוף אתם תראו מה היא לא עושה.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****