לפני שבועיים, התקשר אליי אורי מתוקי מדרור ישראל והנוער העובד והלומד, והזמין אותי להרצות בפני בכירי התנועה על התקציב. שמחתי שמחה גדולה, ולמחרת אמרתי כן. אתמול בבוקר – בשעה היעודה, לא דקה לפני או אחרי – התקשר אליי עיתונאי דבר, דוד טברסקי, שלקח אותי לאירוע וגם החזיר אותי. הייתה נסיעה נעימה ומעניינת ביחד.

הגענו לבית דני בשכונת התקווה בתל אביב. הרציתי במשך שלושת רבעי שעה בלי להתבלבל. אם לחצתי על משהו לא-נכון במצגת, היה מי שחייך ולחץ בשבילי. כן, הייתה אווירה מפא"יניקית מחויכת. גדלתי על אוירה כזו,  פתאום קלטתי כמה אני מתגעגעת אליה. פתאום הבנתי שאם המפא"יניקים הם שבסופו של דבר הקימו את המדינה, זה לא סתם ככה. זה מפני שהם ידעו לחייך.

פגשתי כמה מכרים ותיקים, את עורך דבר לשעבר, יניב כרמל, ואת חברי הוותיק ניצן צבי כהן, וקיבלתי מתנה בקבוק יין עם שני ספרים שאני מכירה וכתבתי עליהם טובות, של דפנה ברשילון ושל אמיר בראון.

חזרתי הביתה, נרדמתי על כורסתי האהובה. התעוררתי בארבע לכוס הקפה שהכין האיש שלי. בערב, צפינו בטלוויזיה כהרגלנו הכפייתי מאז תחילת הקורונה. בשמונה וחצי כיבינו את המרקע ואמרתי לבן זוגי: אני רגועה. כבר שנה וחצי שלא אמרתי משפט כזה. כן, אני רגועה, כי איש לא מטרטר כל ערב בראש שלי. אני רגועה, כי אני מאמינה שהממשלה הזאת – ממשלה לגמרי לא מושלמת – תשרוד. כולנו רוצים שקט. כולנו רוצים מדינה. שתהיה לנו שנה רגועה וטובה.