זה אומר קצת פרופורציות עכשיו. זה לא אומר שאיבדתי את החדות: אני זוכרת היטב את אבי לוקח אותי מהגן. אל תלכי אל מאחורי הבית, הוא אמר לי. 'מאחורי הבית' היה צדו המזרחי של הבניין, הצד שפנה לביר עדס, מזרחה ממגדיאל. ירו עלינו מביר עדס, חורי הכדורים נשארו עד שמכרנו את הבית, בשנת 1969.

הייתי קטנה במלחמת השחרור, ובכל זאת, כמה דברים נותרו בזיכרוני. אני זוכרת איך זלי נהרג. בן השכנים, מהחצר ליד התל, 150 מטר מהבית שלנו. הוא הוכרז כנעדר בקרב לטרון, והוחזר אחרי תקופה ארוכה. אמא שלו די איבדה את השפיות בינתיים. אני זוכרת גם את ישראל, שנהרג מאוחר יותר בקיבוץ דן. ילד ג'ינג'י יפה תואר, פרא אדם מלא חיים, 150 מטר במורד הרחוב מבית הוריי. אגב, בשתי המשפחות, האח והאחות שנותרו, עזבו את הארץ כשהבן שלהם התקרב לגיל צבא. היה קשה, זה מה שאני מנסה לומר. היה קשה במלחמת השחרור ובשנות המדינה הראשונות.

חלפו שנים, ביר עדס גוירה בינתיים לגיל עמל, שכונת עולים – תימנים, עירקים, לובים, ניצולי שואה – שהגיעו מיד לאחר המלחמה, והפכה בחלקה לשכונת וילות מאז. בתי, שהגיעה להוד השרון, התיישבה שם בהתחלה. לא רציתי שהיא תקנה שם בית, זו הייתה תחושת בטן עמוקה שלי. בדיעבד, הסתבר שזו הייתה תחושה נכונה. המתווך התימני המפולפל הציע לה עסקה. הסתבר שאי אפשר לבנות שם, כי החצר יושבת על שרידי בית הקברות המוסלמי.

כן, אחרי מלחמת השחרור, לא ביקרנו ביישובים ערביים, לא הלכנו למסעדה ערבית, כעסנו וכאבנו. רק בשנות השמונים, החלה איזה שהיא הפשרה. ב-1989 פרסם בני מוריס את ספרו באנגלית על הסכסוך, וב-1991 – הוא פורסם בעברית. לצד התגובות הבוטות, הייתה גם ביקורת הוגנת. הנה מה שכתבה פרופ' אניטה שפירא, היסטוריונית ממסדית מכובדת: "ספרו של מוזס    התפרסם בשלהי שנות השמונים, כאשר הייתה כבר נכונות פסיכולוגית של הציבור הישראלי לקלוט אותו. הוא יצר בקרב ציבור רחב למדי מודעות לאסון שבא על ערביי ישראל בעקבות מלחמת העצמאות".

עברתי את כל המלחמות כאן כסדרן, ונדמה לי שהמפנה אצלנו חל לאחר מלחמת ששת הימים. אולי בעקבות נצחוננו המפואר, הרגשנו בטוחים, היינו מוכנים אפילו לאכול במסעדות ערביות. ובכל זאת, היו עוד מלחמות מאז: מלחמת יום הכיפורים, מלחמות לבנון, והמבצעים בעזה. בני משפחתי וחבריי השתתפו בכולן, וחזרו עם חוויות לא משמחות. משם לפה,  חלפו 73 שנה, אנחנו מבינים עכשיו קצת יותר. אנחנו מוכנים לשמוע שגם לפלשתינים לא קל. אנחנו אוהבים לטייל בגליל, אנחנו אוהבים אוכל ערבי, אנחנו מתים על בייגל ערבי ירושלמי.

אני בכוונה לא כותבת מסודר, אין לי תיאוריה שיטתית על הסכסוך. אני רק יודעת בבירור, שהיה קשה לשני הצדדים. אני מבינה עכשיו שלמרות הכל נגזר עלינו לחיות יחד. אלפי יהודים וערבים קראו לחיים משותפים בהפגנות ברחבי הארץ. הם מאמינים שנוכל לחיות כאן בשלום. הערבים היום הם חמישית מתושבי המדינה. יש ברירה אחרת, חוץ מאשר לחיות איתם כאן בשקט?

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****