לא, זה לא עניין שגרתי – ניסוי מעבדה בכלכלה. אך מה שעשינו בחצי השני של שבוע פסח, הוא הכי קרוב לזה שאפשר. עלינו לגליל, למקום הנופש שלנו זה יותר מארבעים שנה. לא סתם 'מקום נופש', כי אם מקום הנופש בפסח כל שנה. שלושה דורות אחוזי געגועים, אחרי דילוג של שנה. האמינו לי, קלטנו כל פרט שלא היה כמו קודם.

בדרך לשם, הכנו את עצמנו היטב לארוחת הצהריים במסעדה הערבית. אותה מסעדה, גם היא עשרות שנים, אולי לא ארבעים שנה. הנכד ואני, ברכב לשם, פנטזנו על מה שנאכל. הגענו, ישבנו במרפסת, קיבלנו את ההזמנה שלנו: שני חומוס, לבנה, צלחות צ'יפס, סלט חצילים עם טחינה, כדורי פלאפל גליליים. אך לא, אלה לא היו ממש חצילים, גם לא ממש טחינה, גם החומוס לא היה כרגיל. למחרת, צצו אצלי שני חצ'קונים על הלחי הימנית, ואצל אישי, פס פריחה אדום מתחת לעין. כן, הם עשו מה שהרבה עסקים עושים עכשיו: הקפיאו את המחיר, הורידו איכות, השתמשו בתחליפים. כבר כתבתי על השיטה הזו, סוג של אינפלציה בעיניי.

חזרנו לכביש, העמוס בטירוף, על מנת לעלות צפונה. את הנקודה הזו, הייתי חייבת להדגיש מיד בהתחלה. כל עם ישראל יצא לנופש, גם בלי עודפי כספים, יצאו לישון באוהל ליד הכינרת. אנשים, אם כן, חולמים לחזור לחיים הרגילים. זו נקודה שכדאי להבליט, כי הגעגועים האלה לחיים רגילים הם מוטיב חשוב בעיצוב הביקושים בכלכלה.

חלפה עוד שעה, הגענו למקום שלנו. מקום קטן, אולי עשרים בקתות מוקפות בחצר ענקית עם צמחייה. כבר בדרך לשם, קיבלנו הודעה מקדימה על הסידורים. אנא, הוציאו מגבות משומשות לחזית הבקתה בכל בוקר, אמרו לנו. העמידו ליד את פח הזבל המלא. צוות החווה לא ייכנס לחדרים כל עוד אתם שם, הם ניקו לקראת בואכם. ניקו? לא כך התרשמנו, הביתן ממש לא הבריק. יותר מזה, הוא לא היה מתוחזק: איש לא דאג לווילונות שנקרעו, ולשאר התקלות בחדרים. "נכון, עברנו שנה נוראית" כתבה לנו מנהלת המקום שהתלוננו בפניה. זה יתוקן.

ארוחת הבוקר, שתמיד נוהלה במסעדת המלון היפה, נדחקה הפעם לחדר מלוכלך על יד. מלוכלך באמת, אורוות סוסים בעבר הרחוק, חדר פינג-פונג בעבר הקרוב יותר. איש לא סייד אותו ולא ניקה. הארוחה לא נוהלה על ידי המסעדן המשובח הרגיל. במקומו, הביאו צוות דרוזי: לחם מופשר, לאפות שנאפו במקום, לבנה, כרובית וחצילים מטוגנים. לא היה יוגורט, וכשהערתי, הביאו כמה מעדני חלב במקומו. במקום חתיכות חמאה, קיבלנו מרגרינה דמוית חמאה בחבילה אחת: תחתכו בעצמכם, כמה שתרצו.

ומחוץ למלון, שתי מסעדות בערב עם סיפור דומה. רק בסוף, מגדלנה היפה, מוקפדת ומושלמת כתמיד, הייתה המסעדה האחרונה. יש מסקנה? אנשים רוצים להוציא כסף. יש כסף לשכבה צרה, ממש לא לכולם. ומקומות הבילוי? פגועים פעמיים. מהסגירה הממושכת, שעליה כנראה לא פוצו כראוי, ומהחסכנות של הציבור.

מה לעשות עכשיו, אחרי שתוקם ממשלה? לשלוח את בכירי האוצר ל'נופשים' כאלה ברחבי הארץ. זו הדרך היחידה ללמוד מה קורה. לצרף סקרים של הלמ"ס. מכאן, להחליט במי לתמוך עכשיו, איך ובכמה. אין דרך אחרת, חוץ מניסוי מעבדה כזה. רק כך יצליחו לחלץ את המשק מהמיתון.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****