עשויים להיות לה אין-ספור גורמים. אני מעדיפה להתייחס אליהם להם בביטוי האמריקאי 'טריגרים' – מעין לחיצות על ההדק, המניעות תהליך. ביטוי זה, לתחושתי, ממחיש את ארעיותם ואת מקריותם. אפשר לאתר אותם בהסתכלות על התפרצויות האינפלציה בישראל בשנות המדינה הראשונות. התפרצויות אלו רוסנו מיד, משום כך בקושי זוכרים אותן עכשיו.
התפרצות אחת כזו הייתה בראשית שנות החמישים, עקב ההוצאה הכספית המוגברת לקליטת העלייה – 66% לאורך 1952, 19% ב-1953, 8% ב-1954. התפרצות נוספת ארעה ב-1961 ו-1962 9% ו-10%. עוד אחת ב-1965 ו-1966 7% ו-8%. כולן הורגעו מיד בעזרת מדיניות מרסנת של הממשלה. מתוך נתונים יבשים אלה אפשר להסיק שתי מסקנות: האחת, ממשלות מפא"י ההיסטוריות רצו להוציא כסף על קליטת עלייה. השנייה, הן היו מספיק חזקות ומאורגנות כשהתגלתה אינפלציה.
ואז הגיעה האינפלציה הגדולה – האינפלציה של שנות השבעים והשמונים. די להסתכל בתוואי שלה, על מנת לראות ש'הגורם' אינו השאלה החשובה. אינפלציה זו, שהחלה ב-10% ב-1970, טיפסה די באיטיות עד 1979. באמצע, הייתה עוד קפיצה אחת ל-56% ב-1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים. ב-1979, זינקה האינפלציה ל-111%, עקב פתיחת המשק לתנועות כספים פנימה והחוצה על ידי שר האוצר הטירון שמחה ארליך. הוא אמנם מיהר לסגור, אך האינפלציה המשיכה בדרכה ל-191% ב-1983 ול-445% ב-1984. אז מה הגורם כאן – מלחמת לבנון, או מדיניות שאפשרה אינפלציה? אני מעדיפה להסתכל על מה שמאפשר, ולא על הטריגר של אותו רגע.
הסתכלות על מה שמאפשר אינפלציה הופגנה גם על ידי צוות תוכנית ייצוב המשק. עיקרי התוכנית התקבלו על ידי הפוליטיקאים בישראל, משום שהמדינה, שבאותה תקופה נשקה לקרקעית יתרות המטבע שלה, ביקשה סיוע אמריקאי. תנאי הכרחי לסיוע, של שר החוץ האמריקאי ג'ורג' שולץ, היה החוק לאי הדפסת כסף – איסור הדפסת כסף בבנק ישראל, במענה לדרישת האוצר.
תוכנית ייצוב המשק של 1985 הצליחה להוריד את האינפלציה עד לכ-20% בשלב ראשון, וכ-10% בשנות התשעים. מה שהביא אותה לרמה החד-ספרתית הנמוכה (ולעתים קרובות גם שלילית) מאז, היא החשיפה ליבוא בשנות התשעים. ניתן לראות היטב את הנפילה התלולה במחירי הצריכה הפרטית, והלבשה בעיקר, מאז החשיפה. נפילה זו משכה את מדד המחירים כולו כלפי מטה.
אז, הנה, יש לנו יותר מטריגר אחד לייצוב לאורך התקופה. עכשיו, נדמה לי שברור שטריגרים רבים יכולים לעורר אינפלציה ואף להקפיאה. השאלה היא אם תנאי הרקע מאפשרים את התמשכותה. כי אם, למשל, לא מגדילים את כמות הכסף, האינפלציה תיחנק לכאורה בכוחות עצמה. את זאת, אגב, ידעו בישראל גם טרם התוכנית עם האמריקאים. הסיוע שלהם רק עזר להיכנס לתוכנית קשוחה.
רכיב מהותי בתוכנית הייצוב היה הקפאת המחירים, והעלאתם המבוקרת לאחר מכן. יחד עם המחירים, בעזרת ההסתדרות, הוקפא גם השכר. האם התוכנית לא הייתה מצליחה ללא רכיב זה? שאלה טובה. יתכן שהיא הייתה מתקיימת, אך מסתיימת במשבר כלכלי גדול מזה שהיה.
נשאלתי היכן נכנסת כאן הסתכלותה של אסתר אלכסנדר – גורם פערי ההכנסות בעליית מחירים מתמדת. הוא, כך נראה לי נכנס באותו פרק של 'הסכמה' שעליו כתבתי בשבוע שעבר. ואגב, בתוכנית הייצוב שותפו ההסתדרות ולשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, בשאיפה להגיע לעליית מחירים ושכר מתואמת, דהיינו, לא להרע את התחלקות ההכנסות.
ובשורה תחתונה, נאמר כי יש אין-ספור טריגרים לאינפלציה, אך הגדלת כמות הכסף דרושה כדי לשמר את השפעתם. על כן, אני מציעה לא לקרוא להדפסת כסף בחופשיות כזו, כפי שרבים עושים עכשיו. נדמה לי, שחופשיות זו היא אחת מביטוייו של המודל הניאו-ליברלי, המאמין כי השוק יקבע, הממשלה לא עושה דבר. על כן, על פי הניאו-ליברלים, פחות חשוב להתייחס לפרטי מדיניות קטנים כגון הדפסת כסף.
***ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר***
עידן השוק החופשי 