הציונות של הוריי, איפה היא עכשיו

חזרתי לחשוב עליה, תוך כדי קריאת ספר מכובד. 'ספרי יעקב' של אולגה טוקרצ'וק לקח את זמן הקריאה ההולם לספר כמותו – מספר חודשים. ככה זה עם 702 עמודים, למרות שלהתרשמותי זה לא טולסטוי, בניגוד למה שהיה כתוב באחת מהביקורות. כלת פרס נובל לספרות 2018 היא ללא ספק כותבת טובה. אבל היא לא טולסטוי, לא דוסטוייבסקי ולא תומאס מאן. קו ההפרדה בינה לבינם מסומן בזיכרון שלי. בניגוד למה שקורה אצלי עם ספריהם, לא נתקע בראשי שום קטע מ'ספרי יעקב' שיקפוץ אליי במצב מורכב כלשהו בחיי.

עם זאת, 'ספרי יעקב' – אוסף של סיפורי חיים על משיח השקר, יעקב פרנק, עורר אצלי מחשבות וזיכרונות לא מעטים. נתחיל בעצם קיומו של פרנק, שכמעט לא הוזכר בלימודי בית הספר ובבית הוריי. שבתאי צבי, משיח השקר שקדם לו, הונצח אצל אבי בביטוי שבתאי-צביניק שהיה מדביק לכל מי שנראה לו שקרן ומאחז עיניים. יעקב פרנק, משום מה, לא זכה לכבוד הזה, אולי משום שתקופת פעילותו, המאה ה-18, מקבילה לזו של הולדת החסידות במזרח אירופה, שבתוכה אבי ורבים מחבריו נולדו וגדלו. שבתאי צבי פעל מאה שנה מוקדם יותר, לכן אולי נותרה בשבילו תשומת הלב המגיעה לאדם חופשי.

הבו-זמניות של יעקב פרנק עם החסידות נראית לי מרתקת במיוחד, כיוון שאלה מסתמנים כשני מסלולים להשתחררות מהמצוקה היהודית ברוסיה ובפולין. והמצוקה, כך נראה, הייתה נוראה: עוני קשה, לכלוך וזוהמה, הדרה חברתית. החסידות פתרה זאת בדרך משלה: הסתכלות רוחנית, ואולי אפילו בודהיסטית על החיים. פרנק הלך בדרך ההפוכה, הוא הוביל את מאמיניו להתנצרות, נדודים במרחבי אירופה, מתורכיה ליוון, למזרח אירופה, לצ'כיה ולגרמניה. בפולין,  פרנק נלחם תחילה על הקצאת קרקע לכת שלו, ומשזה לא צלח הוא נע לצ'כיה ולגרמניה והתערבב עם נכבדי היישוב שם.

בכל מקום בקורותיו מובלט אופיו ה'יהודי' הלא הגון, העובד בעיניים על הגויים. רוכש דברים ולא משלם, משקר בכל דבר, כולל ההתנצרות המוזרה שלו ושל מאמיניו, שהותירה אצלם יסודות יהודיים לא-מעטים. זאת, למרות סיוע מכל הלב שהם קיבלו מבני אצולה פולניים. קראתי בתיעוב את פירוט תרגיליו, והבנתי יותר ממה הוריי ברחו. הציונות היא המשך של כל זה, חשבתי. של השאיפה הזו לרכוש קרקע יהודית. של הרצון לצאת מהעוני הנורא והזוהמה. של האנטי שהתפתח כלפי התחמנות של העדר. הציונות המזרח-אירופית באה לנקות את היהודים, להפוך אותם לאנשים עובדים ומכבדי חוק.

נזכרתי פתאום ב'בחינות הכבוד' של כדורי, בחינות שבהן המורה עזב את הכיתה, וסמך על התלמידים שלא יעתיקו. נזכרתי בכדורי בכלל, בבתי הספר החקלאיים, ובחקלאות – כמה שהיא הייתה מכובדת בימים הטובים. חשבתי, כמובן, על היבוא החקלאי בשנים האחרונות יבוא שתכליתו העיקרית היא זילות במקום איכות. כמה אני זורקת מתוך מה שאנחנו קונים. הבנתי מקריאה בעיתונות שהיום מותר לערבב בין תוצרת ישראלית לזרה. על כן האגסים שבעלי מביא מהמינימרקט הם לא מסוג אחד, אחדים מהם נראים ישראליים, אחרים נראים זרים, וברוב המקרים לא מצוין מהיכן הם. אני זורקת את המוזרים, ותוך כדי, מתחדדת אצלי הדרישה של החקלאים לסמן את מקורה של כל תוצרת, על מנת שהציבור ילמד להעריך את מה שבא מכאן.

'מיוצר בישראל' הוא קוד של כבוד בעיניי. הוא מחזיר אותנו לציונות של הוריי, של הערכת עבודה אמיתית ושל אמון. אז, נכון, רוב היהודים בגולה לא היו כאלה, הוריי וחבריהם מתנועת העבודה ידעו זאת. אך הם האמינו שאי אפשר לקיים מדינה לאורך זמן על ערכים גלותיים. לכן הם התאמצו ליצור ערכים אחרים, ולחנך לקראתם. הם הצליחו? הטמיעו ערכים חדשים בארץ הגירה? הלוואי והייתי בטוחה בזה עכשיו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s