לפעמים, מספיק רק משפט אחד, על מנת להטיס אותך חזרה לפרק משמעותי בחייך. זה מה שקרה לי ביום ד' האחרון, בשמיעת נאומו של נתניהו על העברת כסף לכל אזרח. "אני חסיד הכלכלה החופשית" הוא הכריז, "ואני אומר קנו תוצרת הארץ, השתמשו בכסף הזה על מנת להניע את הכלכלה".

עפתי אחורנית ל-1993. נתניהו מונה אז ליו"ר הליכוד ויו"ר האופוזיציה. הוא ושני עוזריו באו להכיר את מערכת גלובס. ישבנו בחדרו הקטן של חגי גולן, מי שהיה עורך החדשות של העיתון. דיברנו כלכלה, הגענו מתישהו לסחר חוץ. אני ביטאתי את תפישתי הנצחית: בעד משק פתוח, אך גם, בעד שכל ישר. ארגון הסחר העולמי לא היה מוקם, הסכמי הסחר המרובים לא היו נחתמים, אילו שוק סחר החוץ היה כה אידיאלי.

ביטא את הדברים באופן המושלם ביותר איש הרווארד, דני רודריק, שכתב במאמרו Feasible Globalizations מ-2002. "אילו הסכמי WTO (ארגון הסחר העולמי) היו באמת אודות סחר חופשי, כפי שמתנגדיהם אוהבים להדגיש, היה די במשפט אחד: יהי סחר חופשי. המציאות היא כמובן המון פוליטיקה בעיצוב סדר היום ובקביעת החוקים – ואלה שיש להם כוח מקבלים יותר מההסדר מחסרי הכוח." נתניהו, שישב מולי, הביע את עמדתו התאגידית-אמריקאית: סחר הכי חופשי שאפשר. כמה משפטים לכאן ולכאן, ומי שהפך בהמשך לראש ממשלת ישראל פסק: "מה זה פה, פופוליטיקה". הפה שלי נסתם.

בדקתי מה האיש הזה, שלא הרשים אותי בהבנתו, למד. תואר ראשון באדריכלות, תואר שני במנהל עסקים ב-MIT. מדע המדינה בהרווארד ו-MIT, למד ולא זכה בתואר. הוא לא למד כלכלה, הוא לא עבד ככלכלן ממשלתי כאן. למרות זאת, הוא מתיר לעצמו לומר שעד אליו היה פה משק סגור לגמרי. בעוד שהאמת היא שכבר ב-1959 כתב מי שהיה שר התעשייה והמסחר, פנחס ספיר, בהקדמתו ל'תצפית ההתפתחויות בתעשייה 1965-1960': על יסוד כל מה שעשינו עד כה ועל יסוד כל מה שהשקענו במשק יכולנו…להנהיג ליברליזציה ביבוא, להקל את הפיקוח על מטבע חוץ." המשק נפתח בהדרגה כבר אז, עם הצטרפותנו לארגון הסחר העולמי ב-1962, ועוד לפני כן, בשנות החמישים, בסדרת הסכמות עם השוק האירופי המשותף.

אני צמחתי במשרד התעשייה והמסחר, בתוך התפישה הזו. על כן, תוקפנותו של נתניהו לא דיברה אליי. יותר מזה, מאותו רגע לא האמנתי לאיש. וכדרכי, פעלתי כפי שאני פועלת עם אנשים שאיני מאמינה למילה שלהם: מעולם לא ישבתי אתו לתדרוך אישי. זה כמובן לא היה נכון לתפקיד שמילאתי ב'גלובס', פרשנית מקרו-כלכלית. השתתפתי במסיבות העיתונאים, חשתי סלידה מהסגנון של כל-שערה-במקום, איפור, חליפה יקרה בהגזמה.

נתניהו, כידוע לכל, הסתדר בלעדיי. אני נזכרת בשיחה שניהלתי עם עיתונאי, שלקח אותי טרמפ מתל אביב לירושלים. הוא מיהר, נרגש, לראיון עם נתניהו. הגבתי בציניות, הוא כעס על חוסר ההבנה שלי. כן, לא הבנתי די את הפוליטיקה-של-הכלכלה, אני מודה. לא האמנתי, שקלישאותיו של נתניהו יתפשו. 

חלפו קרוב לשלושים שנה מאז אותם אירועים. נתניהו מרגיש שהקסם שלו פג. וכהרגלו, בשליפה אחת, הוא קופץ לגדה הנגדית: "קנו תוצרת הארץ", הוא מכריז עכשיו, "השתמשו בכסף הזה כדי להניע את הכלכלה".

***ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר