ערב סוף השבוע האחרון, אמרתי לעצמי שאני לא מבינה דבר. קמנו בשבת, יצאנו לטיול רגלי ארוך, אכלנו צהריים, התיישבתי על כורסתי עם העיתונים, נפלה עליי תרדמה עמוקה. קמתי רגועה, בלי שאוכל לומר לעצמי מדוע. ואז ב-8 בערב, הקשבנו לחדשות כאן, הרגשתי שנהיה לי סדר בראש.

זה התחיל בדו"ח מרכז המידע של אמ"ן (חיל המודיעין של ישראל) – 800 מתים מקורונה עד סוף החודש, הם אמרו. אם לא יינקטו צעדים נוספים, יוחזר הסגר. מדוע אמ"ן, שאלתי את עצמי, אין סטטיסטיקאים לא צבאיים בישראל? אין מומחים לסטטיסטיקה רפואית? ואז עלה לשידור פרופ. חגי לוין, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל, אפידמיולוג בהתמחותו. "לא להיות שאננים, לא להיות היסטריים", הוא אמר, "דברי אמ"ן נראים כמו תעמולה". "יש הרבה דברים שצריך לעשות, במקום זה מתעסקים בהפחדה".

הסכמתי עם כל מילה. מצד אחד, נמנעים מלחזק את מערך הבריאות במשרד הבריאות. מתעללים בעובדי המעבדה, ובעובדי הרפואה האחרים. עברנו כבר מספיק קורונה כדי לומר לעצמנו שזו שיטה. אי-התייחסות לקורונה כשלעצמה, שימוש בקורונה למטרות מחוץ לקורונה, מטרות לא מוצהרות. אני לא סטטיסטיקאית רפואית, אך אני סטטיסטיקאית כלכלית מנוסה. ואני יודעת שיסודות הסטטיסטיקה הם עקביות ושקיפות. עקביות, כי כל שינוי מזערי בהגדרה משנה את מה שנמדד, על כן משנה את התוצאה לשווא. שקיפות, על מנת לשכנע את הציבור בקיומה של עקביות, אחרת, מדוע שיאמין בנתונים. עקביות ושקיפות? זה בדיוק מה שאין בנתוני הקורונה שפורסמו עד כה.

ומכאן, לטיפול הכלכלי במגיפה. אני קוראת כל הזמן ומחפשת, ואני לא רואה תשובה חוץ מהוויכוח הקלאסי בין טיפול מוניטרי לטיפול פיסקלי. אני, כפי שכבר ניסיתי להבהיר, בעד הטיפול הפיסקלי. אני בעד הטיפול התקציבי מסיבות רבות, ומעוד סיבה אחת שאולי לא הבהרתי מספיק גם לעצמי. השיטה התקציבית מתקשרת ל"כלכלת הדברים הקטנים" שבה אני מאמינה. דרך התקציב אפשר לפעול בקטן, באופן ממוקד. ואני, עם הזמן, משתכנעת יותר ויותר שלא תהיה כאן הבנה בגדול, או לפחות שההבנה תבוא דרך התנסות בדברים הקטנים.

שיעור דורשי העבודה מסך כוח העבודה, עמד על 23.5% בחודש מאי האחרון. איך ניגשים לפיתרון בעיית ענק כזו? בודקים בפירוט רב (אין ברירה אחרת) מיהם אותם מובטלים. אולי חלקם הם מקבלי דמי אבטלה, אולי 'אבטלתם' היא ניצול לרעה, שצריך לחשוב עליו, של התמיכה. בודקים מהו ההרכב המקצועי של המובטלים, מה הייתה התעסוקה האחרונה שלהם. האם הם מלצרים, זבנים בחנויות, או דווקא עובדי היי-טק. לא ראיתי נתונים כאלה בינתיים. איך אפשר לספק למובטלים תעסוקה, אם לא יודעים דבר על ההיסטוריה שלהם או על שאיפותיהם המקצועיות.

אוזלת היד הזו מביאה אותי להערה כללית על שיטת הכלכלה, ישראל 2020. סיסמתו של נתניהו ותומכיו היא "השוק יפתור". בתוקף שיטה זו חוסלו מאגרי הנתונים, חוסלה ההידברות הבין משרדית, חוסל לימוד הפרטים. ועכשיו, אחרי לא מעט סבל, אולי זו תהיה תרומתה המשמעותית של הקורונה לכלכלה: החזרת הדיון הכלכלי לפרטים. החזרת הכלכלה ל"כלכלת הדברים הקטנים".

***ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר***