"אנחנו נדהמות כל פעם מחדש להיווכח בקשר העמוק שיש לאוכל עם החיים…בתקופה לא יציבה כמו זו הנוכחית נשמח לראות גם בארץ פוליטיקאים שמבינים את החשיבות של העצמאות התזונתית, של החקלאים והמגדלים והתעשיינים המקומיים". "משבר הקורונה העולמי מציב קשיים כמעט בלתי אפשריים, לטוב ולרע, ליצואני מזון גלובליים. ומעורר מחדש מחשבות על הצורך בייצור מזון מקומי ועצמאי – זה שבישראל של השנים האחרונות נוהגים לפטור בבוז".

לא, לא אני כתבתי את הפסקאות האלה, רואים לפי הגרשיים. אם כי, אולי מנחשים שהן נכתבו על ידי נשים. הפסקה הראשונה הופיעה ב'טעם החיים' של נירה ורותי רוסו ב'7 ימים'. הפיסקה השנייה הופיעה ב'פינת אוכל' של רונית ורד ב'מוסף הארץ'. שתיהן בסוף השבוע האחרון. שתיהן, על הזהות המובנת מאליה: אוכל שווה חיים. שתיהן על החשש העמוק מיבוא מזון, ממקור לא לגמרי ידוע, עכשיו בזמן קורונה.

בימי התכנון הכלכלי שלי, שנות השבעים-שמונים-קצת תשעים, במשרד התעשייה והמסחר, קראנו להיבט הזה שיקול אסטרטגי. הביטוי התייחס למצב מדיני, ביטחוני או בריאותי הבולם יבוא. הוא נגע בהשפעה החיובית של עיבוד חקלאי על הסביבה, על משיכת תיירות, על שמירת גבולות המדינה, על היציבות הפוליטית, ועל הקשר הרגשי בין עובד האדמה לארץ. הוא התקשר לניחוח העולה מירק או מפרי טרי, שלעתים קרובות חסר בירק או פרי מיובא. בחיבור רחוק יותר, הוא התחבר לרגעים האלה של פתיחת אבוקדו מיובא, דקה לפני הארוחה, והגילוי שהוא שחור וריק בפנימיותו. איך מכלילים את אלה בתחשיב זילות המחיה? קנית אבוקדו זול, קיבלת בתמורה שום דבר.

כן, הקורונה דווקא דרך המזון, דרך החיים, מחדדת סנטימנט של אנטי-גלובליזציה שהתעורר בתקופה האחרונה. ענף המזון נותר תמיד המוגן ביותר בכל החשיפות ליבוא בישראל ובמדינות אחרות. מוגן עקב אותו שיקול אסטרטגי. הוא נותר מוגן בהסכמים הבינלאומיים, במסגרת איגוד הסחר העולמי, ובמסגרות אחרות. הוא נותר מוגן גם מחוץ להסכמים, בעזרת תרגילים שונים. הנה דוגמה אחת, שתמחיש את מה שנאמר פה.

בישראל בשנת 1996, טרם החשיפה, עבדו 42 אלף איש בענף הטקסטיל וההלבשה, 18 אלף איש עבדו בו בשנת 2007, פחות מתשעת אלפים – בשנת 2018. בענף המזון, שגם הוא ענף תעשייה מסורתי ולא מתוחכם לכאורה, עבדו בשנת 1996 56 אלף איש, וב-2018, 67 אלף איש. עם זאת, לאחרונה, הממשלה מנסה לפתוח ליבוא גם בענף הזה. הדוגמה הכי בולטת לכך היא חמאת תנובה. נראה שלאחר שפע תלונות על מחסור, תנובה חזרה לייצר יותר חמאה. וכל זה, באופן כלשהו מתקשר למה שנכתב על גלובליזציה ביום ששי אחד, בשני עיתונים חשובים בישראל.

כל זה ביחד, מזכיר לי מאמר שפרסמתי ב-2010, על סמך כתבה שהופיעה אז בהרלד טריביון. המאמר עסק בעיר הטקסטיל פראטו, ליד פירנצה, ש'נכבשה' על ידי הסינים. לא רק פועלים סיניים, גם בעלי מפעלים. כיום, חיים באיטליה 300 אלף סינים. נוכחותם לא תמיד מועילה, כפי שאפשר להתרשם עכשיו, לאחר שכמה מהם חזרו חולים בקורונה לאחר חופשת ראש השנה.

ובהקשר הרחב יותר, ככה סיימתי אז את המאמר "איך, אם כן, ניתן לחיות עם הגלובליזציה? רק בחזרה לערכים הישנים, ובחיפוש אחר מידת הפתיחות הנכונה לכל מדינה. בהחזרת כבודה האבוד של הפוליטיקה הלאומית, בהחזרת כבודן האבוד של הממשלות הלאומיות. או, כדבריו של קסו קיו לין, היזם הסיני היחיד חבר התאחדות התעשיינים בפראטו: אין תוכנית, זו הבעיה".

***ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר***