זילות המחיה. חוק המזון ותחרות קלישאתית

המחקר שבו מדובר כאן היה צריך להגיע לראש הכותרות. הוא לא שם, בגלל הטשטוש הרגיל של דיונים חשובים בתקשורת. זהו מחקר על מחירי המזון בישראל. טיוטת מחקר רשות התחרות במשרד האוצר, על השפעת סעיף 8(ד) לחוק המזון – הסעיף אודות היחסים בין ספקים לקמעונאים – על המחירים.

המחקר פורסם לאחרונה בהשראת מחאת 2011, וההתעניינות שהיא עוררה ביוקר המחיה או בזילותה. כרקע, עומדת ההתייקרות במחירי המזון בין 2006 ל-2011 – 29% במזון לעומת 14% במדד המחירים לצרכן כולו. אילו נשאלתי, הייתי אומרת שההסבר לפער מובן מאליו. ענף המזון, בניגוד למכלול ענפי המשק, כמעט ולא נחשף ליבוא עד אז. הוא לא נהנה מייסוף השקל המוריד מחירים בשקלים מאז שנת 2000, ומשלל ההזדמנויות לעיסקות זולות (לעתים קרובות, באיכות ירודה) הנפתחות עם היבוא. אילו נשאלתי, הייתי גם מסתייגת מהכינוי מחאת הקוטג'. אני חושבת שסיבות המחאה היו רחבות יותר ומורכבות יותר ממחיר הגבינה האהובה. כך או כך, ברוח הטריקים והשטיקים הרגילים, הוקמה וועדת קדמי לבחינת רמת התחרותיות והמחירים בתחום מוצרי המזון והצריכה.

הוועדה, בראשות מי שהיה אז מנכ"ל משרד התעשייה והמסחר, התמקדה בהסדרת התחרות בענף, כי תחרות היא תמיד הסיסמה, תחרות 'נכונה' לכאורה פותרת הכל. הוועדה בדו"ח שלה המליצה על חקיקת חוק המזון, "במטרה לקדם ולהגביר את התחרות בענף המזון, ולהביא להוזלת מחירים לצרכן". בחוק נאסר על פעולות שונות לקידום המוצר, בהסכמה בין הספקים (יצרנים או יבואנים) לקמעונאים (רשתות השיווק). נוהג מקובל היה תשלום מהספק לקמעונאי. ספק קטן – 10% מסך המכר, ספק גדול 6% בלבד. החוק דרש מקמעונאי גדול לבקש אישור לפתיחת חנות גדולה באיזור מסויים. כן דרש מחנויות גדולות לפרסם מחירים לצרכן.

הכל, כמובן, כוון להטבת תנאי התחרות. אלא שבשום מקום בכלכלה לא כתוב יותר-תחרות-יותר-טוב. בכלכלה, במפורש, מציבים כמופת את התחרות המשוכללת תחרות בעלת תכונות מיטביות מוגדרות, שלא מתקיימות כמעט אף פעם בשום מקום. וודאי שאינן מתקיימות בענף המזון במדינה קטנה כישראל, ענף ריכוזי, שבה פועל מספר מצומצם למדיי של ספקים ושל קמעונאים. במחקר הזה, למשל, בחנו 13 קמעונאים, התופשים כ-60% מפדיון קמעונאי המזון בישראל.

הוראות חוק המזון נכנסו לתוקף ברובן בינואר 2015. די זמן חלף על מנת לבדוק את התוצאות. במחקר התקבל כי מחיר המזון לצרכן ירד ב-0.3% בלבד בעקבות ההסדרה. במחיר הסיטונאי לקמעונאים, לעומת זאת, חלה באותה תקופה ירידה של 1.1%. המרווח הגולמי של קמעונאי המזון (רשתות השיווק למיניהן) עלה באותה תקופה ב-0.9%.

אז, כרגיל, סיטונאי המזון, בעלי העסקים יצאו מורווחים, לא הצרכנים. היינו יכולים להסתפק בקביעה זו. קשה לומר אם כך היה מכוון מלכתחילה. יתכן שכך קרה, משום שתמיד המגזר העסקי שולח לוועדות כאלה את בעלי המקצוע – עורכי דין, רואי חשבון, כלכלנים – הטובים ביותר. יתכן גם, ואני מאד מאמינה שכך קרה, משום שסוגיית המדיניות הוגדרה שלא כראוי על ידי הוועדה מלכתחילה. וועדת קדמי שאלה איך מגבירים את התחרות, בעוד שהשאלה במציאות הייתה איך מוזילים את המחיר לצרכן.

וועדת קדמי, כמקובל בחוגי הממשלה היום, זיהתה הוזלת מחיר לצרכן עם תחרות מוגברת. היא לא שאלה את עצמה, אם תחרות מוגברת היא בהכרח התחרות המיטבית. זה, למרבה הצער, פעמים רבות מאד לא כך. כבוד לרשות התחרות על פרסום המחקר הזה. כדאי שהיא תאמץ את מסקנותיו, ולא תמשיך להיגרר אחר תחרות קלישאתית.

***ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר***

 

2 מחשבות על “זילות המחיה. חוק המזון ותחרות קלישאתית

  1. ywelis

    לא סביר בעיניך שאם – '29% במזון לעומת 14% במדד המחירים לצרכן כולו', אז יש בעיה עם מדד המחירים?
    כלומר אם התייקרות מחירי המזון כפולה משאר המדד, אז המדד לא מייצג את עלות המחייה (ולא הזכרנו בעיות שהודגמו עם עליית מחירי הדיור שלא משתקפים במדד, כי הלהמ"ס מחשבת נתונים שלא קיימים).

    השאלה למי המדד עוזר – לצרכן או ליצרן? אני לא בטוח שהצרכן הוא שמרוויח.

    באשר למחרי המזון – צריכים להימדד מול האיחוד האירופאי. עדיין אגב לא ברור מדוע אנחנו מוכרים מים לאירופאים (ייצוא חקלאי) כאילו שיש לנו שפע מהם.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s