זה היה ביום א' שעבר. צלצול הטלפון הקפיץ אותי מהנמנום של שלוש בצהריים, בכורסתי. אשת השיווק של גוף מוסיקלי כלשהו סיפרה לי על עוד ארוע שהם מארגנים. קיבלתי במייל, העזתי להזכיר לה. לא אמרתי לה את כל מה שהסתובב לי בראש: מה נראה לך, תעירי אותי, אני אקנה כרטיסים?

בילדותי, ועוד שנים רבות אחר כך, מנוחת הצהריים הייתה קודש. לא התקשרת לאף אחד, ולא ביקרת בביתו בין שתיים לארבע. אנשים עובדים זקוקים למנוחה, כך אמרו. עכשיו, הטאבו נפרץ. נראה לכם שהפיריון עולה יפה יותר? זה לא מה שמתקבל במחקרים מכובדים שפורסמו בתקופה האחרונה. האם יתכן שערכים משותפים, הוגנות, כבוד לעבודה תורמים לפיריון יותר?

באותו יום ממש, קפץ אישי לרופאה לסידור אישוריו. ומבלי ששום מילה התקבלה אצלנו ישירות, היא הודיעה לו על חצי הסכמה של וועדת התרופות. האיש, כידוע, מטופל בשל בעיה ברשתית העין. הוא אמור לקבל שתי זריקות יקרות (אלפי שקלים) מדי חודש. קופת חולים כללית מימנה את ההזרקה תקופה די קצרה, מאז היא מסרבת. ההתכתבות-טלפונים איתה מעסיקים אותנו כבר חצי שנה, עכשיו נגמר סיבוב נוסף.

האישור המיוחל גזל את זמנם של שני רופאי עיניים בבית חולים, רופא עיניים בכיר במרפאתנו, רופאת המשפחה המוערכת שלנו. וכמובן, אנחנו, וכל מי שמשיב לנו. עכשיו, לאחר מכתב נוסף, אושרה הזרקה לעין אחת בלבד. לעין השנייה ניעזר בביטוח שגילינו במקרה. חשוב לציין, שהביטוח מכסה רק את התרופה, על כן לעצם הטיפול חייבים באישור קופ"ח מדי חודש. צריך גם להזמין מראש תרופה לעין אחת עכשיו, בבית מרקחת פרטי.  מיותר שאמשיך בפירוט הסאגה החודשית, ומספר האנשים שהיא מעסיקה. תרומה לפיריון? נדמה לי שהפוך. ושיהיה ברור, אין לי שמץ של תלונה לקופה. היא, במסגרת תקציב הבריאות המכווץ, משתדלת לעזור ככל יכולתה.

מחשבותיי על פיריון ממשיכות לרחף גם בקריאת הסכם השלום המדובר עכשיו. האמת היא שלא נכנסתי לפרטיו מלכתחילה. בעיניי, הסכם שלום שלא מבוסס על שיחות, ועל חתירה להסכמה, אינו הסכם, תמצאו לו שם אחר. לי ברור, שאם הירדנים מעורבים, הם צריכים להיות שם. כך גם הפלשתינים, העזתים, המצרים ואחרים. אם זה לא ברור, מה הפלא ששום דבר לא קורה, האמריקאים נסוגים מהספין שלהם, והפיריון לא עולה.

הסכם השלום כ-אילו, הוא אקט כוחני במסווה של תחכום כ-אילו. ברור לגמרי, מדוע הפלשתינים מכריזים עכשיו על הפסקת כל הקשרים עם ישראל, כולל התיאום הביטחוני. מזל שאבו מאזן הוא אדם שפוי, ומתאפק ביישום איומיו בינתיים.

אותה כוחנות, שהיא בעצם ביטוי של חולשה, מופגנת גם בכלכלת ישראל. נגיד בנק ישראל, אמיר ירון, שולל בראיון המוזכר לעיל כל אפשרות להטלת מגבלות על תנועות ההון. ובינתיים, השקל ממשיך לצלול לייסוף אינסופי – 8% כמעט לעומת הדולר לאורך 2019, לאחר עשרות אחוזים מאז ראשית שנות האלפיים. ייצוא הסחורות גולש למטה בעקבותיו. כן, חייבים לחסום את יבוא ההון לישראל במידה כלשהי. הבנק המרכזי שלנו יודע זאת, אך פוחד ממי שהוא פוחד. הוא רוכש מטבע זר מדי חודש, לא כי זה מועיל, אלא כי הוא יכול. רכישת מט"ח חסרת תוחלת, על כל סיבוכיה, היא ביטוי של כוח, או של איבוד שליטה?

***ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקיםמתוך הספר***