שיבה לריימס, שיבה לכלכלה

הספר שבו אני שקועה עכשיו, והמילה שקועה לא נכתבת כאן במקרה, הוא ספרו של סוציולוג צרפתי, איש אקדמיה. זהו ספר דק למדיי, שהוגדר 'אירוע' כאשר יצא לאור ב-2009, ותורגם לשפות רבות. בשנה שעברה, 2019, הוא פורסם בעברית.

מה גורם לי לשקוע בספר ככה, ולשכוח את הטריקים-שטיקים מסביב? לא כתיבה ספרותית קלאסית מעולה. ספרו של דידייה אריבון, 'שיבה לריימס' הוא מין שילוב של כתיבה אקדמית עתירת ציטוטים עם כתיבה יומנית אישית. כצפוי, הוא גם מעצבן ברגעים מסויימים. אבל יש בו כנות שתופשת, כנות של אדם המתמודד עם האמת של חייו.

אלה חיים לא פשוטים. האיש, יליד 1953, הוא הומוסקסואל, בן למשפחת פועלים מהדרג הנמוך ביותר. הוא הרגיש דחוי על ידי אביו ושלושת אחיו. על כן, הוא ברח מהמסלול המשפחתי של עבודת פרך ללימודים גבוהים בפריז, ושב לאמו בריימס רק לאחר מות אביו.

השיחות בין אריבון לאמו, והשיבה לסביבה ממנה הוא נמלט, מבהירות למי-שלא-היה-שם מה זה להיות פועל הכי פשוט בתעשייה, מה זה להיות עוזרת בית. עבודה קשה, מאבק תמידי על ה'מה לאכול', תחושת השפלה. וזה, להזכיר, אינו רומן של הסופרים הסוציאליסטים הצרפתים של המאה התשע-עשרה, לא אמיל זולה. הוריו של אריבון הם ילידי שנות השלושים של המאה העשרים, יש להם ביטוח בריאות ציבורי ושיכון ממשלתי. אבל הם עובדים עם פועלים זרים, מוסלמים, חולקים איתם חדר מדרגות מזוהם וקירות משותפים.

האם זו הסיבה לתפנית הפוליטית הגדולה שעשו בני המשפחה? נטישת המפלגה הקומוניסטית, שבה היו חברים נאמנים, לטובת 'האיחוד הלאומי' של לה פן. זו אחת השאלות החשובות שאריבון שואל, ואת תשובתו המורכבת אני קוראת בהשתקעות. לא כל כך את התפלספויותיו וציטוטיו, יותר את תיאוריו הפרטניים. אני אמנם מכירה את התעשייה בישראל, אך לא מכירה מפעלים עתיקים ומתפוררים בצרפת. רחוקה מלדעת מה זה לעבוד עם זרים, רעבים ללחם, שלא מוכנים להתאגד למאבק על שום דבר. לחיות בבית אחד עם מי ששוחט את העז שלו באמבטיה לקראת החג, ולשמוע את זעקותיה. זה ההסבר לאנטי-גלובליזציה? זה מה שהשמאל שכח וטראמפ מבין?

תוך כדי קריאה, נזכרתי בסיפור של חברת ילדות על סבה, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת רומא לפני זמן רב. לאחר מותו, גילו ביומניו כי כתב שהוא משתעמם ממודלים כלכליים. בגילו המופלג, הוא מרגיש שהוא לומד יותר מקריאת רומנים תקופתיים ריאליסטיים. הוידוי הזה בא לאחר הבעת עמדה דומה, מצדי. לא שאני אנטי-מודלים. הם נחוצים לפעמים, אך אני מכירה את מוגבלותם. מה הם, לעומת ההפתעות פותחות הראש שהמציאות מזמנת לנו.

הכלכלה המודליסטית של חמישים השנה האחרונות מדיפה ריח של שטחיות ושקר. משפט יוצא דופן אחד נשמע לאחרונה מפי יו"ר ה'פד' האמריקאי לשעבר, ג'נט ילן. בכנס האגודה האמריקאית לכלכלה, היא אמרה כי הרבית הנמוכה מאד היא "הנושא המקרו-כלכלי החשוב של זמננו". איך יוצאים מהרבית הזו, המנפחת ספקולציה ועלולה לגרור את העולם למשבר כספי נורא, זו השאלה. רוב מומחי הכלכלה מעדיפים להחליק מעליה. בן ברננקי, למשל, עשה זאת באותו כנס. הוא אמר-לא-אמר, ומאד נזהר מלקרוא באופן ברור להעלאת רבית ולהרחבה תקציבית.

תקראו את דבריו, לא תבינו מי אשם (מה, גם הוא בכהונתו כנגיד ה'פד'? לא יכול להיות) ומה צריכים לעשות. עדיף, אם כן, לקרוא 'סיפורים' על הכלכלה. בסיפורים קשה יותר לשקר. פרט ועוד פרט, אי אפשר לשלוט על מה שעולה מבין השורות. ככה קולטים מה באמת כן, ומה לא.

***ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר***

 

4 מחשבות על “שיבה לריימס, שיבה לכלכלה

  1. ywelis

    מתישהו בקרוב, ניתן ל-AI לענות על השאלות האלה (מהי הריבית המומלצת ועוד), והתשובות שלה יפתיעו… בעיקר כאשר יתגלו כמוצלחות. מאותו הרגע היא תהפוך לכלכלן הראשי של העולם, ואיש יותר לא ינסה לברר למה זה עובד (כי עובדה שזה עובד) ואיך.

    אהבתי

  2. לקסי

    לפני שנים היה לנו ב"עבודה שחורה" קשר עם דוקטורנט (כלכלה) ישראלי באחת מאוניברסיטאות היוקרה בארה"ב.
    משפט אחד שלו מאותה תקופה (בערך, מהזכרון): את השיעורים החשובים יותר שלי בכלכלה למדתי כנער מהמדריך בשומר הצעיר…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s