זה התחיל עם אריק שרון, שלוש תביעות משפטיות במהלך כהונתו. באורח אופייני, כל השלוש הוסטו לעבר בניו, רק באחת מהן בנו עמרי נידון לתקופת מאסר קצרה. זה נמשך, עם אהוד אולמרט מחליפו, שנתבע בפרשיות שונות לאורך תקופה ארוכה, ולבסוף נדון ל-18 חודשי מאסר.זה חוזר עכשיו, עם מחליפו של אולמרט, נתניהו, המואשם על ידי היועץ המשפטי לממשלה בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים.
שלושה ראשי ממשלה ברצף, מה יש כאן? אולי חילופי דור. אולמרט ונתניהו הם במפורש נציגי הדור שגדל מילדות מוקדמת לאחר קום המדינה, דור מחויב פחות מקודמו לטובת הכלל. אולי זה חילופי קנה מידה אישי, כל השלושה הם אנשי ימין, אנשי יזמה אישית, הצלחה לכאורה וכסף. פחות מחויבות לדמותה החברתית של המדינה. הצלחה אישית לפני שליחות.
ואולי אלה לא רק הנורמות של הנבחרים, אלא של הציבור כולו. הוא, מצד אחד, שבוי בחזון ההצלחה כ-אילו, ומהצד האחר, מתקומם על תופעות הלוואי שלו. זה ציבור ללא מצע, ללא ערכים מוגדרים, לכן הוא לא מבטא את חלומותיו ואת תסכוליו בבחירות, אלא במעקב דקדקני אחר נורמות ההתנהגות של נבחריו. משפטיזציה במקום דמוקרטיה. הנה, נתניהו ממלא את תפקיד ראש הממשלה כבר יותר מעשור. לא שמענו מספיק ביקורת מנומקת על החלטותיו, שהפכו את המקום הזה לאמ-ריקה על כל כיעורה. במקומה, אם כי לא רק במקומה, מגיעה עכשיו התביעה המשפטית.
המעבר מדמוקרטיה למשפטיזציה נראה לי חלק עיקרי ממה שקורה. הנה, בבחירות האחרונות, השמאל רק נחלש, ולא התחזק כמצופה. זה לא רק בישראל, זה בכל העולם המתועש. ואם נבדוק לרגע מה השמאל אומר, נראה שבשום מקום אין לו מסר שלם ומלהיב. במפלגת העבודה אצלנו, דאגו בעיקר לשירותי חברתיים משופרים, המחנה הדמוקרטי עקב אחריהם במצעו.אבל אנשים מרגישים שיש הרבה מעבר לזה, והמפלגות לא מציעות תיקון אמיתי, לא מציבות חלום לנגד עיני הבוחרים. אולי מסיבה זו, תמונת ההצבעה בכל מקום כמעט היא של הקצנה. קצוות, בעיוות הצמוד אליהם, לעתים קרובות נתפשים כחלום, הרבה יותר מהאמצע השפוי והמשעמם.
מה חסר במצע השמאל-מרכז, כדי שימשוך אליו מצביעים. חסר דיבור על מהפך אחרי הבחירות, על תוכנית כלכלית של יעדים ואמצעים. על יעד של תעסוקה מלאה, ברמת חיים הוגנת. לא משרות שירות בקניונים, כן תפקידים קבועים בענפים יצרניים. חסר דיבור על משטר המטבע של המדינה, על תוואי שער חליפין מוגדר לאורך זמן. חסרה התיחסות למדיניות סחר החוץ של המדינה, לא יבוא חופשי לגמרי, אלא תשומת לב לאיכות המוצרים הנמצאים בשווקים, לאיכות מקומות העבודה הנסגרים עקב היבוא, ושל אלה הבאים במקומם. חסרה התייחסות להשתלטות משקיעים זרים על נכסים ישראליים, ומשמעותה לאיכות החיים. אין כמעט התייחסות לסוגיות של איכות סביבה.
במקום זאת, יש נתניהו. גינוני קיסרותו המשפחתיים, לעומת עליבות חייהם של רבים מנתיניו. ובשורה התחתונה, לא מצע אחר, לא הצבעה אחרת. רק משפטיזציה (בעלת טענות מוצדקות, אבל לאן היא מובילה) של המשטר בישראל.
***ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר***
עידן השוק החופשי 
כי אין ברירה. כאשר שחיתות נעשית לסטנדרט, רק מערכת המשפט יכולה לסייע.
הפרלמנטרים המקומיים כיום ברובם חסרי יכולת עמידה בפני פיתויים כספיים (ועל כן הלוביסטים). ככל שהאידיאולוגיה נעשית מדומה (וזו של הימין, במידה רבה, היתה כזו מאז אמצע שנות השבעים, כאשר פעיליו קיבלו הטבות ממשלתיות ניכרות), כך הפגיעות להשפעת ההון רבה יותר.
אגב כתבת פעם על שחיתות והסיבות לה? ניתוח כלכלי והתנהגותי?
אהבתיאהבתי
ywelis
והשאלה היא מדוע אין ברירה, ומדוע רק מערכת המשפט מסייעת. ענינו חלקית, נדמה לי.
אהבתיאהבתי
אֵהוּד אוֹלְמֶרט נולד ב-30 בספטמבר 1945
אהבתיאהבתי
נודניק,
תודה, טעיתי ותיקנתי עכשיו.
אהבתיאהבתי
תודה על הכתיבה. בעיני, מחולל השבר הגדול הוא אהוד ברק, שריסק את "מחנה השלום" הישראלי על קרחון המו"מ הכושל שלו עם יאסר ערפאת בקיץ 2000.
את השחיתות השלטונית הגדולה בישר בנימין נתניהו כבר בקדנציה הראשונה שלו: את "בראון חברון" עוד מזכירים לנו פה ושם, אבל כולם שוכחים איך נתניהו וליברמן ניסו לקדם את השחתת מערכת המשפט יחד עם ראש לשכת עורכי הדין דאז, דרור חוטר-ישי (הפרוטוטייפ של אפי נווה).
נתניהו נבלם ב 1999, אבל ב 2001, אחרי הכשלון המוחץ של אהוד ברק, החליטו אזרחי ישראל להפקיד את ניהול המדינה והמלחמה עם הפלסטינים בידיים של אריאל שרון. הדיל היה פשוט: שרון ינהל את המלחמה, ובתמורה יתאפשר לו לנהל את המדינה כאילו זאת היתה אחוזתו הפרטית.
נתניהו לא המציא שום דבר: שרון סובב את התקשורת הישראלית על אצבעו, מקורביו תפסו עמדות מפתח ופרשנות בכלי התקשורת (אורי דן המנוח, אלדד יניב טרום ההתפכחות), עיתונאים אכלו מכף ידו ודיבררו אותו באופן שוטף (בן כספית, דן מרגלית), ובדרך קיבלנו שלל פרשיות שחיתות שקשורות לשרון ולמקורביו, ולשלל מינויים כושלים שלו (משה קראדי, דן חלוץ). בבחירות 2003, כשחלק מפרשות השחיתות התפוצצו בתקשורת, הביע הציבור הישראלי אמון גורף בשרון, והעניק לו נצחון מוחץ עם 38 מנדטים.
השבר ימין-שמאל בישראל היה ונשאר מדיני, וקשור לשטחים הכבושים ולפתרון הרצוי או המצוי. "מחנה השלום" הישראלי מעולם לא התאושש מהמו"מ הכושל של קיץ 2000, ולא הצליח (אפילו לא ניסה) להעמיד אסטרטגיה חדשה להסדר. הפוליטיקה הישראלית מתקיימת במעמד צד אחד, כשהצד השני מנסה את כל הדרכים הכושלות והרעות במקום לעשות את הדבר האחד שכבר הצליח פעמיים בעבר, וחולל שתי נסיגות (אוסלו וההתנתקות)
אהבתיאהבתי
רק השחיתות מסבירה. ממליץ לכתוב פוסט עליה. מעט מחקרים נעשו בנושא (אחד המעניינים חקר את כמות הידיעות על השחיתות בעיתונות, ואיתר עליה מתמדת משנות החמישים והלאה) ובעיקר על הצד ההתנהגותי.
אתן רמז: היא ביטוי לחוסר אמון במערכות המדינה, והיא גוזלת כספים מהמדינה יותר מכל דבר אחר.
אהבתיאהבתי
אורן אביטוב,
מסכימה איתך, לא התיימרתי כאן לתת תשובות, אלא יותר לעורר מחשבה ושיחה. אני, באופן טבעי, הדגשתי את הכלכלה, אתה מדגיש את הפוליטיקה והביטחון. בסופו של דבר, זה כל הדברים, ולא כל כך משנה מהיכן מתחילים. שיתחילו מאיפה שאפשר, לא יהיה קל בשום תחום, ותהליך של תיקון יחזק את עצמו, כפי שתהליך הקלקול התחזק וצבר כוח.
אהבתיאהבתי
ywelis,
אני חושבת שבתשובתך אמרת משהו חשוב: השחיתות היא ביטוי לחוסר אמון במערכת המדינה. ואם כך, כדאי לחפור ולשאול מאין הופיע החוסר אמון – זו כלכלה, זה פוליטיקה, אלה דברים אחרים? אבל, בסך הכל, מאחלת לעצמנו שנגיע לשלב הזה של מריבות על התיקון של מה שקולקל פה במשך שנים רבות.
אהבתיאהבתי
חוסר אמון נובע מדברים רבים; דווקא המדינה היתה יותר מגובשת בתחילת דרכה (שיאי הצמיחה הכלכלית לשנה, היו דווקא בשנות החמישים). אבל ככל שהיכולת *לצפות את העתיד* נחלשה, כלומר היו הפתעות מטרידות, כך עלה החשש האישי, שהעתיד לא יהיה חיובי.
מלחמה למשל שאינה מסתיימת בניצחון מכריע (יום הכיפורים), או מלחמה שבה אין תגובה מתאימה (המפרץ הראשונה), מעוררת חשש לגבי העתיד, ושוחקת את האמון במערכות המדינה. כאשר האמון נשחק, האנוכיות עולה (הרצון לעשות לכיסך קודם כל). במקביל לעליה הזו בחוסר האמון, ראינו גם התרחבות פערים בין העשירון העליון לאלה שמתחתיו, עליית טייקונים, השפעה רבה יותר של כסף על פוליטיקאים ועוד.
תיקון? לא הייתי אופטימי… לרוב לא ניתן לשנות כיוון באופן מחושב (ולא נראה שיש דרך בשיטה הפוליטית הנוכחית). האמצעי היעיל ביותר הוא טראומה: מלחמה לרוב, ואיום קיומי שחזק יותר ועל כן מלכד. אולי דיקטטור יצליח יותר… אבל זה לא יהיה נעים, או נקי: הרבה אנשים יעלמו – או לחו"ל או מתחת לאדמה…
אהבתיאהבתי
ywelis
מסכימה עם הרבה ממה שאתה אומר, לא בטוחה לגבי התסריט הפסימי שאתה מציג בסוף. זה מסלול אחד, יייתכנו עוד אחרים. אני מעדיפה לחשוב על מסלול שיש בו אופטימיות.
אהבתיאהבתי
אני לא רואה סיבה לאופטימיות: ההקצנה המחשבתית וההתנהגותית בארץ נמצאת בעליה מתמדת מזה 15 שנים, ואין סימני התמתנות. ממליץ על דרכון אירופאי…
אהבתיאהבתי
תמר. אל תפסיקי להיות אופטימית כמו שאת תמיד. . האופטימיות שלך לפעמים מדבקת…
אהבתיאהבתי
אגב . בבית המקדש הכהנים נצטוו ללבוש בגד ללא כיסים כדי שאנשים לא יוכלו לדחוף להם כספים . כלומר כבר אז נזהרו מכספי שוחד שכנראה מפתה את משרתי הציבור
אהבתיאהבתי
ywelis,
אין בעיה, הפורטוגלים מחלקים דרכונים.
אהבתיאהבתי
פנינה,
תודה על עידוד האופטימיות שלי, אני לא רואה איך אפשר להמשיך בלי טיפה מזה. ולגבי בית המקדש, סיפור יפה, אין תחום שבו אי-אפשר למצוא סיפור מתאים במקורותינו, ותמיד גם לצדדים מגוונים של הסוגיה.
אהבתיאהבתי
אני בעד מה שנקרא realpolitik (היה תיאור יפה של המונח הזה בסרט הקלאסי 'שארית היום' עם אנתוני הופקינס) , המציאות הדוקרנית…
בעיות אי ההשקעה בארץ בתשתיות (בריאות ותחבורה ציבורית בעיקר, כי הן בכותרות; אבל יש עוד) היא תוצאה די ישירה של התעלמות מהמציאות. לכן הקצנה (אפילו במחיר הגזמה) נדרשת.
אהבתיאהבתי
יש גורם חשוב הן לירידת השמאל והן לקלקולים המוסריים והחברתיים הנוכחיים, שלא מקדישים לו די תשומת לב: מהפכת הצרכנות. בלי ששמנו לב אנחנו מוקפים פתאום בשפע פיתויים וקניונים, והשופינג נעשה אחד הבילויים העיקריים בארצות המתועשות. ההבדל העיקרי בין מהפכת הצרכנות לבין זו שקדמה לה – התיעוש – היא בהיותה של השנייה מבוססת על ייצור חברתי, המוני, שיצר מעמד של עובדים. הצרכנות, הן בייצורה והן בשימושיה, בנויה על פרטנות. כל אחד מייצר בסטודיו הקטן שלו וכל אחת לובשת את השמלה המיוחדת שלה. המהפכה הצרכנית צמצמה מאוד את כל יחסי-הגומלין החברתיים, שהיו הבסיס גם למפלגות השמאל שהתבססו רובן על מעמד העובדים. מעמד זה ככוח חברתי נעלם מן העולם ועימו רעיונות המוסר והשיתוף.
אהבתיאהבתי
אנטי-תזה: מדינות סקאנדינביה – שוק חופשי, צרכנות, *וגם* ועדי עובדים. המקום שבו עובדי 'מקדונאלדס' מרוויחים הכי הרבה בעולם… הרווחה החברתית הגדולה ביותר (המדינה משלמת לך כדי שתעשה ילדים; המדינה מממנת לך רכב חשמלי).
אים סתירה הכרחית בין צרכנות השפע למוסר (כמו שמרקוזה היה רוצה שנחשוב, כי הוא היה מרקסיסט שסירב להחליף דיסק, אפילו באמריקה שם גלה), כל עוד יש אמון במדינה.
אהבתיאהבתי
,nr rz kbd
כתבתי הרבה מאד בבבלוג הזה על מה שאתה מכנה 'מהפיכת הצרכנות'. אני מכנה את התהליך הזה 'זילות המחיה', תמצא את כל מה שכתבתי ב'חפש בבלוג' – טור צד שמאל למעלה. אני מדגישה צד שונה של התהליך – העברת הייצור מהמדינות המתועשות למדינות המתפתחות (לא נראה לי שיש הרבה מאד יצור בסטודיו הקטן של מישהי). בכל מקרה, נכון, הייצור נעלם במדינות המתועשות, ויש לעובדה הזו תוצאות כפי שציינת.
אהבתיאהבתי
ywelis
מסכימה איתך שאין סתירה הכרחית בין צרכנות השפע למוסר, אך יש סתירה דרך תהליכים שונים, וכרגיל, יש לי את התיזה שלי, אבל מוכנה לקבל שהיא לא האחת והיחידה.
אהבתיאהבתי
מקוה שלא הושפעת ממרקוזה… אחד מחביבי המקורות לתלמידי אוניב' ת"א. אפילו יובל דרור הזכיר אותו לחיוב באחד מספריו כמקור מרכזי, למרות שלהערכתי אף אחד מטיעוניו לא הוכח והוא לא היה כלכלן, ואף רמז שהוא תומך בטרור (אגסי אמר את זה מפורשות בשעתו).
אהבתיאהבתי
ywelis
לא מרקוזה, ולא אוניברסיטת תל אביב. רחוק מזה.
אהבתיאהבתי
המעבר חל כשהתחלנו לרצות "להיות אמריקה".
כשהבחירה הפכה להיות בחירת מנהיג/ה ולא בחירת דרך.
בן גוריון, אפילו כשסיסמת הבחירות של מפלגתו (1959) היתה "הגידו כן לזקן", לא העלה בדעתו פתק הצבעה בנוסח: א – מפלגת פועלי ארץ ישראל ובלתי מפלגתיים – "בראשות דוד בן גוריון"…
כיום כל מפלגת X אינה מעלה על הדעת ששם ראש הרשימה יתנוסס על פתק ההצבעה.
(וזה גם עולה לנו יותר, כי לרוב לא ניתן לשמור פתקים מבחירות לבחירות)
אהבתיאהבתי
ושכחתי את המנטרה הקבועה שלי…
ראשית גל הרוע הנוכחי
המעבר מכלכלה של א/נשים לכלכלה של כסף (1973, ביטול הסכמי ברטון וודס).
אהבתיאהבתי
לקסי,
מסכימה עם כל מילה. ו"להיות אמריקה" הוא העיקר כאן ובעוד שינויים לא-רצויים שהתרחשו במשק הישראלי בעידן נתניהו. מסכימה גם עם הבחנתך על חשיבותו של ביטול ברטון וודס.
אהבתיאהבתי