שני פרטים שימחו אותי בהודעה על פרס נובל לכלכלה בשבוע שעבר. האחד, זכייתה הנדירה של אישה. השני, חזרה לדברים הקטנים. אסתר דופלו היא האישה השנייה הזוכה בפרס נובל לכלכלה מאז תחילת חלוקתו ב-1969. חמישים שנה, והיא הייתה מספיק נבונה על מנת לומר במסיבת העיתונאים לרגל חלוקת הפרס: "אנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו, האנשים במקצוע, מתחילים להבין שהדרך שבה אנחנו מתייחסים זה לזה באופן פרטי ופומבי לא תמיד תורמת לסביבה מאד טובה לנשים. אני מקווה שההמחשה שנשים יכולות להצליח, ולזכות להכרה על הצלחתן, תיתן השראה לעוד הרבה הרבה נשים אחרות להמשיך לעבוד, ולהרבה הרבה גברים אחרים לתת להן את הכבוד שהן ראויות לו, כמו כל בן אדם שהוא".  היא ועמיתיה הפגינו תבונה נוספת בהשבתו למרכז של תחום שהיה פעם חשוב: מיקרו-כלכלה – כלכלת הדברים הקטנים.

אני מקווה שלא ארגיז יותר מדי אנשים אם אומר שמיקרו-כלכלה ונשיות הולכים אצלי ביחד. ברוב הבתים שאני מכירה, האישה היא מנהלת הקניות הקטנות והסידורים הקטנים, הגבר הוא מנהל רכישת הדירה, החסכונות וההשקעות המשפחתיות. כמובן שיש גם יוצאים מהכלל, אך בכל זאת, אם תרצו מידע על הקניון או על חנות הירקות המקומית, קרוב לוודאי שתפנו קודם לגברת הבית.

ההתמודדות היומיומית במרחב הכלכלי השכונתי מחדדת זווית מסויימת בראייה הנשית, מחדדת גם סוג של הומור ביחס למה-חשוב-ומה-לא-ואיך. דופלו, בעלה, אבהיג'יט בנרג'י,ושותפם לפעילות ולפרס, מייקל קרמר, התרכזו בסוגיות חינוך ובריאות במדינות מתפתחות, לא פסגת הכלכלה, אנחנו יודעים – תקציב ורבית הם מה שחשוב. כל כך נפוחים מחשיבות, עד שלאחר חמישים שנה, נדחקו למבוי סתום: אי אפשר עוד להוריד רבית בגלל קרבתה לאפס בכל מקום, וכמובן שאסור להעלות אותה. אי אפשר לשחק עוד בתקציב, בגלל שורת חוקים דרקוניים ואבסורדיים.

ומשהגענו לכאן, הגענו למה שהעלה אצלי חיוך של הזדהות. הזוג, דופלו ובנרג'י, פעלו לקידום חיסוני הילדים ברג'אסטן שבהודו. הם העלו את שיעור החיסונים הדל פי שלוש, ל-18%, על ידי ארגונו במרפאות ניידות, העוברות בין הכפרים. בהמשך, הם הקפיצו אותו ל-39% כאשר העניקו להורים קילוגרם עדשים עבור כל ביקור במרפאה. אז כן, דופלו ובנרג'י הבינו שתגובת אנשים עניים מושפעת חזק מהקושי שלהם להתנייד, ומהצורך שלהם לאכול לשובע. זה כלום? על פי נימוקי וועדת הפרס, תוכניות הסיוע שחתני הפרס פיתחו משפרות את חייהם של 400 מיליון איש לפחות.

קילוגרם עדשים? יאמרו הכלכלנים הרציניים מהמודלים, זה נקרא 'סטנדרד הזהב' של כלכלת הפיתוח, או אפילו 'הכלכלה החדשה'? קילוגרם עדשים, העברות כספיות למורים נעדרים, חשיבה חיובית לעניים – זה כל מה שהם תרמו למדע? אני חייכתי לעצמי, כי נזכרתי במה שעשינו במשרד המיקרו-כלכלה – משרד התעשייה והמסחר שבו ביליתי 15 שנה מחיי.  עסקתי בתכנון וכלכלה, דווקא המקרו של המיקרו – הסקת המסקנות הגדולות מתוך הפרטים הקטנים. אך הבסיס היומיומי לעיסוקנו היה איסוף הסיפורים בחטיבות המשרד, אלה שהיו בקשר יומיומי עם המפעלים, ובלעו כל מילה שלהם. מיקרו ומקרו – הבנתי שם בבירור קשורים ביניהם, קשר בל יינתק. אי אפשר להחליט על קניית דירה או על משכנתא, מבלי להתעדכן על המצב אצל מי שמסתובב יום-יום בשווקים.

היו ימים, שבהם הדברים האלה הובנו היטב. על כן מאז ראשית המדינה, ובמשך עשרות שנים, היה משרד התעשייה והמסחר אחד משלושת המשרדים הכלכליים המובילים, יחד עם משרד האוצר ובנק ישראל. לאט-לאט הוא נבעט לשוליים. בואו נחדד כאן את פער החשיבה: מה אנחנו כבר יודעים, אמרו הוגי הכלכלה? לא יודעים, ניתן לשוק לנהל, קבעו אבירי השוק החופשי. ואלה שמנגד, חייכו לעצמם והודו: כן, מבינים מעט, נתערב בזהירות ונעשיר את הבנתנו בפרט ועוד פרט. הסתכלו על מספר העובדים בתעשייה ב-2018, 373 אלף איש לעומת 317 אלף איש ב-1990. גידול ממוצע של 0.6% לשנה. הסתכלו על ענף החקלאות, על כלכלת ישראל בכלל. שונה לגמרי, זה מה שיצא, שלושים שנה אחרי זריקתו החוצה של המיקרו הלא-חשוב.

***ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר***