"תבינו, טראמפ צדק בדרישתו שיחסי הסחר בין סין לארה"ב צריכים להשתנות. אולם הוא טעה בהבנה כמה קשה יהיה לנצח במלחמת סחר עם סין", כתב תום פרידמן בניו-יורק טיימס ב-27 לאוגוסט. "יש כאלה שמבקרים באופן אוטומטי את צעדיו של טראמפ נגד סין, אבל מה לעשות שהוא צודק?" כתב נחמיה שטרסלר בהארץ מעט אחריו. קראתי, וחייכתי לעצמי את החיוך העצוב השמור אצלי למצבים כאלה. יותר משלושים שנה ששני הגאונים האלה מדקלמים בשכנוע רב את הפזמון על חופש סחר מוחלט, ופתאום, ביום אחד, הם מתהפכים בלי בעיה.

הסלטה המרהיבה של השניים מתקשרת אצלי למאמר שקראתי אתמול על מעמד הנשים במקצוע הכלכלה. המאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס, בראשית 2018, נכתב דווקא על ידי שני גברים, והוזכר אתמול בבלוגו המשובח של אולג קומליק. פאנלים חשובים בכלכלה? אין אישה אחת, הם אומרים. ציטוטי מאמרים חשובים, נשים בקושי. משרות בכירות באקדמיה? מיעוט שבמיעוט נשי. עכשיו, מתחילים לדבר על זה קצת יותר.

אנחנו לא דיברנו, צפו המחשבות בלילה בראשי. במקרה, היה זה ליל מוצאי יום הולדתי, עוד שנה במעלה שנות השבעים שלי. החלטתי לספר סיפור אחד, רק סיפור אחד שאוליי יעזור לקוראים להבין איך זה היה. סיפור המלחמה שלי על הסברת פוליטיקת סחר החוץ. ההבנה שפוליטיקת סחר חוץ היא הכרחית.

את התורה הזו לא אני המצאתי. היא הייתה אחת מיסודות משרד התעשייה והמסחר. מטה סחר חוץ, עם עשרות נספחים בחו"ל, עסק כל היום בפוליטיקת סחר חוץ. פוליטיקה האומרת כי סחר חוץ חופשי הוא אשליה. סחר חוץ חופשי קיים רק במאמרים. במציאות, מדינות תומכות כל הזמן בייצוא שלהן, ומווסתות כל הזמן את היבוא שלהן. נכון, ישנו מודל של ריקרדו על סחר חופשי. אך הוא בא להסביר את יתרון קיום הסחר, שאיש אינו מכחיש. עם זאת, ברור שיתרון זה מבוסס על הנחות רבות, שבמציאות מתקיימות רק חלקית.

כתבתי ואמרתי את הדברים האלה כל שנותיי במשרד. המשכתי להגיד אותם גם כשהם יצאו מהאופנה באמצע שנות השמונים. כתבתי אותם בעיתון גלובס, כשהייתי עיתונאית. המשכתי לכתוב אותם במקומות שונים ובבלוג זה. ובמיוחד, כתבתי אותם בספרי ברוכים הבאים לשוק החופשי , בשלושה פרקים על מדיניות היבוא של ישראל.

כתבתי על פוליטיקת סחר חוץ, המעטתי לכתוב ולדבר על פוליטיקת המעמד הנשי בכלכלה. ספרי 'ברוכים הבאים לשוק החופשי' היה אמור לצאת בשיתוף בין התוכנית לכלכלה וחברה במכון ון ליר להוצאת הקיבוץ המאוחד. אוסף של מיילים שעדיין מודפסים אצלי מאשר את ההבטחה להוציאו מצד ון ליר ומצד ההוצאה. באפריל 2006, התקיימה סדנה מוצלחת על פרקי סחר החוץ שלו במכון ון ליר. אני כמובן מודה עליה. הספר עבר קריאה של פרופ' אריה ארנון, וקריאה לקראת דפוס של פרופ' אביה ספיבק. שם הוא נעצר.

מעולם לא קיבלתי הסבר מדוע הוא לא יוצא. אפילו לא תשובה ישירה שהוא לא יוצא. רק דחיות אינסופיות, עד שהוצאתי אותו בהוצאת צבעונים בסוף 2008. את רעיונותיי על סחר חוץ, גם על ממשלה קטנה-ממשלה גדולה שמעתי לא מעט מפי ארנון וספיבק, מבלי שייחוסם אליי יוזכר. כיוון שלא סיפרו לי, אני יכולה רק לנחש: כעס של פרופ' ספיבק על שיחה שהתקיימה בינינו בהיותי בגלובס, שלא כתבתי עליה. לא נהגתי בחוכמה, אני מודה. אבל הייתה זו שיחה לא משכנעת מבחינתי. שיחה על רפורמת המס מ-2002 של סילבן שלום, שספיבק ישב בוועדתה. מטרתה הרשמית של אותה רפורמה הייתה "הקטנת נטל המס" – ממשלה קטנה, כמובן. מטרתה האמיתית הייתה שיקום יחסיו של שלום עם המגזר העסקי, שנקלעו למשבר.

ועם כל אלה, יחסינו נמשכו לאורך כל השנים לאחר מכן. צוות ון ליר הציע להעביר את הבלוג שלי מ'רשימות' לאתר שלהם. סירבתי מסיבות שונות, וסגירת פעילותם מוכיחה שצדקתי. ישבתי איתם בצוות הכלכלי של המחאה החברתית. אבל מעולם לא שכחתי את סיפור הספר. לא שכחתי שלא זכיתי למילת הסבר. לא שכחתי את השימוש ברעיונותיי, מבלי לייחס אותם אליי. אני משוכנעת שלו הייתי כלכלן, ולא כלכלנית, כל הסיפור הזה היה מסתיים אחרת.  ומה שמעניין הוא שאני לא כועסת, אני רק מקווה שדור נכדותיי בכלכלה יבנה לעצמו מעמד נכון יותר מזה שבנה הדור שלי.

***ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר***