זו אינה תיאוריה מוניטרית, למרות שהיא מתחילה בכסף – בהתרת המגבלה על כמות הכסף, בתנאי הנפקתו הנוכחיים. אך מנגד, היא מכילה בתוכה גם מס. מס המוטל לאחר שהקו נחצה עד לאינפלציה. מס שייך ל'מדיניות תקציבית'. על כן, הכותרת הנכונה יותר בעיניי היא תיאוריית הרחבה. תיאוריית הרחבה הפוכה מהמסורתית, הנשענת על שתי זרועות כמוה: מוניטרית ותקציבית.

תיאוריה מודרנית? היא אינה שונה מהתפישה המסורתית לגבי היעדר מגבלה ממשית על הדפסת כסף. בסיס הכסף – המזומן שבידי הציבור, פלוס המזומן שבידי הבנקים המסחריים, ועוד מה שמופקד על ידם בבנק המרכזי – גדל בהתמדה. איך אפשר אחרת במשק צומח וקצת אינפלציוני. בסיס הכסף גדל ב-6%-7% לשנה בין 2016 ל-2018, ב-16% ב-2015, וב-8% לשנה בממוצע בין 2006 ל-2014. השאלה, אם כן, אינה אם להגדיל את כמות הכסף הכסף, אלא כמה להגדיל, ומי יחליט כמה.

בישראל, הכמה נקבע על ידי הבנק המרכזי. וכן, לכאורה החוק  אומר אי-הדפסת כסף, כבר מראשית 1986. אך הוא לא אוסר על הדפסה בכלל, אלא רק על הדפסה לצורך כיסוי גירעון  הממשלה. גם אותה הדפסה אינה אסורה באופן מוחלט, ישנם היתרים, שהבעייתי ביותר מביניהם הוא זה המאפשר לממשלה ללוות בחו"ל ולהמיר את המט"ח לשקלים. היתר זה דוחף את כלכלת ישראל החוצה, אל מחוץ למדינה.

במה, אם-כן, שונה התיאוריה המוניטרית המודרנית משיטת ניהול הכלכלה היום? השיטה הנוכחית נפתחת במגבלה: מגבלת גירעון התקציב (עד 3% מהתמ"ג), ומגבלת החוב הציבורי (עד 60% מהתמ"ג). מאידך, כמות הכסף נתונה לשיקול דעתו של הבנק המרכזי. התיאוריה המודרנית מערערת על סמכות זו. היא אומרת: הדפיסו כמה שבא לכם, ואם תפרוץ אינפלציה, נרסן אותה בעזרת הטלת מס.

מה שמצדיק את התיאוריה החדשה הוא ידיעתנו הלא-באמת שלמה של הגירעון המותר או החוב המותר. האחוזים המובאים לעיל נקבעו לקראת הסכם מסטריכט, ואומצו על ידי רבים. הם מתבססים על יידע נצבר, אך ברור שהם אינם מוחלטים. למרבה המזל, האינפלציה בעולם המתועש נמצאת בשליטה מאז שנות התשעים. זאת, הודות ליבוא מוגבר של מוצרי צריכה זולים ממדינות מתפתחות הדוחסים את מפלס המחירים כלפי מטה. אם כך, אומרים אנשי התיאוריה החדשה, בואו נבדוק מהי המגבלה ה'אמיתית'. הם שוכחים רק, כי ריסון אינפלציה לאחר שהיא פרצה, אינו קל ולא תמיד ישים פוליטית. אינפלציית שנות השבעים והשמונים בישראל תוכל להעיד.

התיאוריה המוניטרית המודרנית מתייחדת גם בהתעלמות מפער התוצאה בין הרחבה תקציבית להרחבה מוניטרית. הרחבה תקציבית בדרך כלל מופנית למטרה מוגדרת: סלילת כבישים, בריאות, חינוך או דיור. הרחבה מוניטרית זורמת למגזר הפיננסים ולבורסה.  תוצאתה נראית עכשיו בכל מקום: רבית אפסית, בועת ניירות ערך ובועת מחירי נכסים אחרים.

האם לפסול את התיאוריה המוניטרית המודרנית, או להקשיב לה ולשים אותה במקומה? גישת ההקשבה, כך נראה לי, היא העדיפה תמיד. לא בטוח שזו תיאוריה מוניטרית, לא בטוח כמה היא חדשה. אך אם היא מבטאת מחאה, יש לנסות ולהבין מחאה על מה. אולי על דוגמטיות תקציבית, אולי על אקסלוסיביות הבנק המרכזי. משהו כאן דורש תיקון, זה לא שהכלכלה העולמית כל כך מושלמת בימים אלה.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה בסימניה,  רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***