רק התחלתי לקרוא עליה, על התיאוריה המוניטרית המודרנית, ולמען הלימוד, ארשום כאן את המחשבות העולות אצלי תחילה. ראשית, זו תיאוריה המיוחסת לצד הסוציאליסטי של המפה. היא אומרת, כי אם כסף קונה היום את ערכו בצו ממשלה, ולא בעזרת גיבוי מוחשי כגון זהב, זה אומר כי אפשר להדפיס כמה שצריך. וכמה צריך? נלמד מההתפתחויות.
קראתי, וחשבתי מדוע הם נתפשים להדפסת כסף. הרי ניתן היום לגבות מס בסכומי עתק, בהצדקה ובתמיכה ציבורית. רוב התאגידים מנצלים את הגלובליזציה לתשלום מס אפסי, ובעלי הון אחרים גם הם משלמים מס נמוך. הפיתרון הפשוט יותר הוא לכאורה הכבדת עול המס, אך נראה שנתקלים בקושי ליישם אותו במהירות.
על כן, כלכלני התיאוריה המוניטרית המודרנית MMT , ששורשיה נטועים בראשית המאה העשרים, מעדיפים לנצל את יכולת המדינה להדפיס כסף. כמה? הם לא יודעים – נדפיס ונראה מתי האינפלציה תקפוץ. ראינו הדפסה שלא עוררה אינפלציה אחרי משבר 2008. ראינו הצלחות דומות גם במצבים אחרים.
נכון? חייבים לסייג ולומר, כי הגדלת כמות הכסף לא המריצה את המגזר היצרני. היא בעיקר הועילה לשוק ההון, ניפחה בועות בו ובמחירי נכסים. יותר מזה, איש לא יודע בוודאות איך הגדלת כמות הכסף תרמה לצמיחה. איש גם לא יודע איך בולמים אינפלציה ברגע, ואם פוליטית, תתאפשר תגובה זו מיד כאשר נחוץ.
טענת כלכלני התיאוריה המודרנית, שאומצה על ידי כמה פוליטיקאים מהשמאל, מעוררת התנגדות עזה בזרם המרכזי. פול קרוגמן הוא בוודאי לא קיצוני ימני, כמוהו לארי סאמרס, קנת רוגוף ומתנגדים אחרים. על כן, קשה להאמין כי התיאוריה המוניטרית החדשה תאומץ מיד, גם אם הדמוקרטים יעלו לשלטון בארה"ב. אך רעיונותיה עשויים לחלחל, וחשוב להתעמק בה כדי להבין את הכוחות הפועלים בכלכלה.
נזכיר, כי בישראל דיון דומה לזה הוכרע בתוכנית ייצוב המשק של 1985. אז חוקק החוק לאי-הדפסת כסף. החוק, למעשה, אינו אוסר על הדפסת כסף בכלל. הוא אוסר על הדפסת כסף למימון גירעון התקציב. הוא בעצם דוחף את הממשלה להגדלת גירעונה בדרכים עוקפות. נתוני בנק ישראל מראים כי כמות הכסף עולה בהתמדה: 6%-7% לשנה ב-2016 עד 2018, ו-16% ב-2015.
חוק אי-ההדפסה שלנו ביצר את סמכותו הבלעדית של הבנק המרכזי לויסות כמות הכסף. כלכלני הבנק הסבירו לי לפני שנים כי הם לא סומכים על הממשלה. היא פועלת תחת לחץ פוליטי קבוע, שלתפישתם, אינו ניתן לשליטה. ומה איתם, עם כלכלנים בגופים אחרים, הם לא נתונים ללחצים? טוב, לא פוליטיים, על כך לא קיבלתי תשובה.
ביקורת יש, אך חייבים להיות הוגנים ולומר, כי המחירים בישראל מיוצבים מאז 1985, והאינפלציה חד-ספרתית ונמוכה מאז 2003. חוק אי-ההדפסה יחד עם גורמים נוספים, עשו את שלהם. יש, אם כן, משהו בחומה שהוקמה בין הממשלה לכמות הכסף. אך, כצפוי, יש גם צד שני לתמונה: תחבורה לקויה, מסדרונות בתי חולים עמוסים, היעדר יוזמה של הממשלה בכל תחומי החיים.
תגובתי הראשונית על התיאוריה המוניטרית המודרנית היא אם כן כזו. איני בטוחה שזו הצעה טובה, אך, מנגד, ברור לי שהיא לא צצה סתם. היא מבטאת תסכול מהניהול המוניטרי הנוכחי, שבאופן ברור הוא כ-אילו מקצועי נקי אך אינו דמוקרטי. דחיית ה-MMT בזלזול לא תועיל, משום שהיא אינה משיבה על הטענה החבויה בה: החלטות כלכליות הן לעולם תערובת של שיקולים מקצועיים וכוח. כאן, איזון הכוח דורש תיקון. מענה נכון יהיה שינוי באופן קביעת כמות הכסף, ודמוקרטיזציה מסויימת שלו. איך? כדאי שנתחיל לחשוב.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
תמר, אני לא מומחה לתאוריה, אבל אני חושב שהנקודה החשובה להפיק ממנה היא שהדפסת כסף היא עוד כלי חשוב מני כלים רבים שהציבור רשאי להשתמש בהם לפי שיקולים שונים ותוך זהירות ואחריות.
גם להעלאת מסים יש מחירים, גם כלכליים, גם חברתיים וגם פוליטיים. לכן זה כלי חשוב, אבל צריך להשתמש בו בתבונה וזהירות. גם גירעון זה כלי לגיטימי (למרות מה שיגידו ניאו-ליברלים רבים) שצריך להשתמש בו בתבונה ובזהירות.
מן הצד השני גם למחסור בהוצאה ציבורית או בהשקעות ציבוריות יש מחירים כבדים.
באותו אופן הדפסת כסף היא כלי שצריך לחזור לסל הכלים הממשלתי-תקציבי, תוך שנזכיר ונדגיש שהוא ממילא כלי שכבר קיים בידיים ה"מקצועיות" של בנק ישראל, שמזרים את הכסף דרך הבנקים. וגם בו ראוי ורצוי להשתמש באחריות וזהירות אבל לא לפסול אותו על הסף.
את כותבת הרבה על הצורך בניהול מושכל, עדין ומידתי של הכלכלה. הוספת כלי לסל הכלים תומכת את הגמישות של הממשלה לנהל מדיניות כזאת
אהבתיאהבתי
סער,
תודה על תגובתך. הדפסת כסף הייתה פה תמיד, והיא נמצאת כאן גם עכשיו, אלא שברוב המדינות המפותחות היא נתונה בלעדית בידי הבנק המרכזי מאז שנות ה-80. זה אומר, שהיא מבטאת את הדעה והאינטרס של קבוצת אוכלוסיה אחת בלבד – מבוססת יחסית, בימין-מרכז. אני מסכימה עם אנשי התיאוריה החדשה התובעים שינוי. האם הוא צריך להיות מוקצן – עד להדפסת כסף ללא מגבלה ידועה מראש, כפי שמוצע בכמה מהמקומות – או שינוי מידתי של הרכב צוות קבלת ההחלטות? הכיוון השני נראה לי יותר, אם-כי אין לי הצעה מוגדרת כרגע.
אהבתיאהבתי
לי אין ספק שזה צריך להצטרף לסל הכלים התקציבי של המדינה. שם זה יכול להיות מוגבל בכללים פיסקאליים כאלה ואחרים אבל זה לא יכול להיות רק כלי של הבנק המרכזי.
אהבתיאהבתי
השאלה היא מי האנשים שיחליטו, ובאיזה מוסד? לי, שלא כמוך, יש ספקות תמיד. בוא קצת נתבשל ונבין יותר מה הכוונה. אני מודה שרק התחלתי לקרוא על זה.
אהבתיאהבתי
עניין של תחושה (נכלולית): בסוף הכל מתנהל לתועלת העשירון/ מאיון העליון, שהממשלות כבר לא יכולות עליו. מכיוון שהפערים נעשו בלתי נסבלים והתשתיות רעועות והבנייה יקרה, מחפשים דרך לפתור את זה, בלי לפגוע בכיסים של האלפיון באמצעות הגדלת מיסים, כפי שהיה נדרש. מה עושים? לא נוגעים בהם ומדפיסים. השאלה היא: את מי בסוף זה ישרת. יתרון אחד יש לזה: ביטול הקדושה של גרעיון שואף לאפס.
אסתר אלכסנדר בשפתה הציורית, תיארה זאת כשיטת ה-STOP AND GO: ברגע שה-STOP ממנו סובלים מעמד הביניים ומה שמתחת גורם לתסיסה חברתית ולתופעות בלתי נסבלות ולשבירת כלים, עושים קצת GO, וכדי לשחרר את הלחץ, זורקים קצת עצמות לחלשים, הפעם בכסף ממשלתי, אבל בלי לשנות באמת את המבנה הריבודי. זה מוביל אותי למסקנה חשוכה: התיאוריות בעידדנו קמות כדי לשרת את החזקים. מי לא זוכר איך כלכלנים המציאו בשביל תאצ'ר את "תיאוריית החילחול" (כלכלת צד ההיצע), כדי להכשיר את הפרטת כל מה שזז ולמוכרו לבעלי הממון הבטחה שגם האחרים יראו מזה משהו. בסוף יש רק שאלה אחת: כמה צדק חברתי ויותר שוויון כל תיאוריה מייצרת. כך אני בוחן את טיבה
אהבתיאהבתי
dloomy
תיאוריה זו באה במפורש מהשמאל. שורשיה נעוצים בשמאל של פעם – הוגים כגון אבא לרנר – כך שכוונותיה אינן חשודות. השאלה, כאן, היא טכנית-מקצועית לגמרי, איך מבטאים את הכוונות הטובות? מה ישים עכשיו, מה בהמשך, איפה הלכו רחוק מדי?
אהבתיאהבתי
ניראה לי שבעיקר קשה להתווכח עם זה שבעשור האחרון היו הרחבות מוניטריות מטורפות שלא תמכו צמצום אי שוויון ולא הביאו לאיזו צמיחה מטורפת, ושמוטב היה לאפשר לממשלה "להנות" מהרחבות אלה לטובת השקעה ופיתוח
אהבתיאהבתי
עומר,
ובוא נשאל מדוע הן לא הביאו צמיחה במגזר היצרני, ולא תרמו לצמצום האי-שוויון, זו שאלה חשובה. יתכן, שהרחבה מוניטרית נוטה יותר לתמוך במגזר הפיננסי ובשירותים. על כן, אני שואלת מראש מדוע אנשי הסוציאל-דמוקרטיה מתעסקים בזה, נקרא עוד ונראה מה הם אומרים.
אהבתיאהבתי
כי ההרחבה המוניטרית שנעשתה ניתנה על ידי בנק ישראל ודרך הבנקים. ברור שאם זה היה נעשה דרך תקציב המדינה על ידי סלילת מסילות רכבת, הקמת בתי חולים, בניית כיתות וגנים – זה היה שונה לחלוטין.
אהבתיאהבתי
סער,
אם זה עובר דרך תקציב המדינה, זה מוגדר כהרחבה תקציבית.
אהבתיאהבתי
"מענה [לא] נכון יהיה שינוי באופן קביעת כמות הכסף, ודמוקרטיזציה מסויימת שלו". החלטה מקצועית של רופא, של בנאי, של מכונאי, של שופט, של כלכלן וכו', איננה שאלה של רוב או מיעוט.
הויכוח בין כלכלנים מה לעשות – באיזה מדיניות לנקוט – צריך להיות מוכרע ביניהם. תפקידה של הדמוקרטיה נגמר בעת בחירת בעלי המקצוע. כמובן שאחד השיקולים החשובים צריך להיות היכולת של בעל המקצוע ללמוד מן המחדשים…
אהבתיאהבתי
בתזמון מעולה, הפודקאסט של כריס הייז דן בסוגיה הזו בדיוק השבוע, בפודקאסטו Why Is This Happening.
אהבתיאהבתי
דוד סיון,
אני כרגיל לא מסכימה איתך. הוועדה המוניטרית של בנק ישראל מחליטה את החלטותיה על סמך דיון והצבעה, או משהו דמוי הצבעה. ידוע מי האנשים היושבים בה בדרך כלל: אנשי אקדמיה ועסקים מהממסד הכלכלי. ויתכן (לא קבעתי כאן משהו מוחלט) שיש צורך לחשוב על ביטוי עוד גורמים (כגון עובדים) במבנה הזה.
אהבתיאהבתי
shunra,
כן, הסוגיה מאד פופולארית לאחרונה. אקשיב לפודקאסט, על מנת להבין יותר.
אהבתיאהבתי
תמר,
בועדה המונטרית יושבים בעלי מקצוע, גם לפי התיאור שלך. וההחלטה של כל אחד מהם צריכה להיות לפי שיקול מקצועי בלבד.
אהבתיאהבתי
דוד סיון,
כל אחד, על פי הבנתו המקצועית, ובסוף, על פי הצבעה.
אהבתיאהבתי
כמו שטענתי בתחילה השיקול המקצועי קובע. זה בהחלט שונה מדמוקרטיזציה שרצית להוסיף.
אהבתיאהבתי
תודה על הפוסט,
צריך לבחון את הכתוב גם לפי הדילמות שהכותב מתמודד איתן בעולמו-הוא, ולא רק לפי מה שמעניין אותנו. הרחבה תקציבית, או הדפסת כסף יכולות לשמש מגוון מטרות, ואנחנו יכולים לסדר את אותן מטרות על פי סדר העדיפויות שנראה לנו. אבל הכותב לפעמים צריך להתמודד עם טענה ספציפית. הוא נלחם בשדה קרב מסויים, וזה לא בהכרח מה שאנחנו מדמיינים. במה הדברים אמורים? כשהכותב צריך תקציב להשקעה בתשתיות, בחינוך, בבריאות ונתקל בטענה "אין כסף", התשובה הקונקרטית שהוא יכול – אני אומר יכול, כלומר אני מציע הסבר לעמדה שלו ולא טוען שזו בהכרח הסיבה ושאצלי כל החוכמה – הוא יכול לתת תשובה בנוסח חבר'ה זה קשקוש. את הכסף אפשר להדפיס, זה לא משק בית והאנלוגיה למשק בית, היא זריית חול בעיניים לכל דבר ועניין. בהקשר הזה, אלה דברי אלוהים חיים.
ובקירוב טוב הטענה "אין כסף" היא אכן קשקוש, במחילה. כלכלה סוציאליסטית לא צריכה מיסוי על הכנסות גבוהות ועל ירושה "כדי שיהיה כסף". כלכלה סוציאליסטית מטילה מיסוי פרוגרסיבי כדי להקטין את הכוח של העשירים-מאוד לקבוע את דמותה של החברה ולא כמקור תקציבי. את הכסף אפשר להשיג על ידי הדפסה שלו, וחיוני כמובן שזה יהיה מושקע בהגדלת העוגה, כדי שיהיה יותר מה לחלק, ולא במטרות אחרות.
לא כל צעד, באופן מנותק מההקשר שלו, הוא צעד שמזוהה עם הדימוי הרווח שלו. כשביסמרק הלאים את רשת הרכבות – זה הפך אותו לסוציאליסט? כשנתניהו דורש להגדיל את תקציב הביטחון – כולל פרק שלם ללא שקפות, ללא בקרה ולשיקול דעתו הבלעדי – גם על חשבון הגדלת הגירעון, זה הופך אותו לקיינסיאני? אומר זאת בעדינות, לא.
אהבתיאהבתי
ירון אמיתי,
אנא הסבר יותר. לא הבנתי מדוע השקעה בתחומים שאתה מפרט יכולה תמיד להתבסס על הדפסת כסף. מדוע הדפסת כסף עודפת במקרה הזה היא לא בעלת פוטנציאל אינפלציוני. ושוב, אני מקווה שאתה מבין שאני לומדת ואין לי דיעה נחרצת בנושא, אני פשוט רוצה לשמוע את כל מגוון ההתרשמויות, אז אנא הסבר.
אהבתיאהבתי
אני יכול לראות שני יתרונות להרחבה מוניטרית ללא אינפלציה (א) כסף הוא תמריץ חיובי. לכן אם צריך לבחור בין תמריץ לבין מס – מבחינה פסיכולוגית עדיף תמריץ כי מס עלול לגרום לדיכאון ומכאן להפחתה בתוצר ואפילו למיתון – רק מעצם הפעולה השלילית שלו על האנשים. (ב) מרגע שהעבירו את הפנסיות לשוק ההון, יש בפועל מחויבות של הממשלה לדאוג שהשוק יהיה בעליות תמידיות, לא חדות מדי, אחרת זה עלול לגרום לקריסה כלכלית וספציפית לנפילת הממשלה; למעשה זה סוג של ויסות (כמו של מניות הבנקים בזמנו). למה שני היתרונות האלה מודגשים היום דווקא על ידי השמאל – אינני יודע.
אהבתיאהבתי
רוני ה.,
אין לי התנגדות להרחבה מוניטרית, היא אחד מכלי הכלכלה המרכזיים. אך, כפי שאמרת, הרחבה מוניטרית ללא אינפלציה, כי מאינפלציה לא קל לצאת. העניין הוא, שעל פי מה שהבנתי עד כה, התיאוריה המוניטרית המודרנית מקלה ראש באינפלציה, ואומרת משהו כמו: נגדיל את כמות הכסף, אם ניקלע לאינפלציה נתמודד. על פי הבנתי, גם השפעת הגדלת כמות הכסף על הכלכלה אינה זהה לזו של הרחבה תקציבית. היא יותר מטפחת את הבורסה ומחירי נכסים, פחות ממריצה את הכלכלה הריאלית.
אהבתיאהבתי
התאוריה המוניטרית המודרנית לא רק אומרת "אם תהיה אינפלציה, נתמודד", אלא "אם תהיה אינפלציה – נגבה מסים".
כלומר היא הופכת את התפקיד של המיסוי – במקום להיות האמצעי למימון התקציב, הוא הופך להיות האמצעי לספיגת עודף כסף בשוק.
אהבתיאהבתי
תודה על התגובה והדיון,
לא כתבתי "תמיד". אם נוקטים באמצעי הדפסת הכסף, יש לוודא לאן הוא הולך (כתבתי "אמצעי", כלומר להשגת מטרה מסויימת, חיצונית). זו נקודה אחת.
נקודה שניה היא, מה שקובע לגבי אינפלציה איננו רק "האם" אלא גם וכנראה בעיקר, "כמה". כאשר שרגא ברוש אמר "אז יהיה עוד אחוז אחד לאינפלציה, אז מה" – זו משמעות שיכולה להיות לדברים. הדימוי של אינפלציה כאילו היא איזה טיגריס שנחרבי שאם נפתח לו צוהר כקוף של מחט – מיד הוא משתולל ואוכל כל חלקה טובה, אין לו קשר למציאות בהכרח ובכל רגע. זהו אמצעי בארגז הכלים של תעמולה מוניטריסטית. לא בלתי לגיטימי, כמו שלא בלתי לגיטימי לערער עליה.
על השימוש במס כתמריץ – ועל הנימוק "זה גורם לדיכאון" – המיסוי בישראל הוא ברובו עקיף, ומכאן שהוא רגרסיבי. אם קיימת טענה כאילו משהו "גורם לדיכאון", קיימת בה הנחה מובלעת כי הסיבה נמצאת בראשו של אותו אדם, ולא במס עצמו. אם כך, יש לטפל במקום שבו הדבר נגרם, ולא במס עצמו, שאין לו קשר לתופעה הקלינית-פסיכולוגית המתוארת. כאשר מדינת ישראל מטילה מס על מרגרינה, לחם, חשמל, מים ותחבורה ציבורית, היא למעשה מטילה מס גולגולת, מכיוון שכדי לא לשלם את המס על אותו אדם להפסיק להתקיים. במידה שבה התעלול הזה איננו גורם לדיכאון, הרי הסיבה לכך נמצאת בעובדה שלא מסבירים זאת למשלמי המס אלא משטים בהם. המסקנה עשויה להיות, לעשות שימוש יותר מדוד בפסיכולוגיה-בגרוש כהסבר כלכלי… סליחה אם מישהו נפגע
אהבתיאהבתי
אה, ולא התכוונתי שהדימוי של אינפלציה היה דימוי שהציג מישהו ספציפי. זה פשוט דימוי רווח.
אהבתיאהבתי
סער,
ספיגת כסף מהציבור בעזרת התקציב הייתה מאז ומתמיד אמצעי מלחמה באינפלציה. אני כמובן לא נגדה, אלא תוהה מהו טווח הזמן של פעולתה, ואם תמיד היא אפשרית פוליטית. ניסיון שנות ה-80 אצלנו ממחיש את המורכבות.
אהבתיאהבתי
ירון אמיתי,
אני לא חושבת שיש בינינו ויכוח, התהיות שלי נגעו לטווח זמן ההשפעה, לאפשרות הפוליטית להגיב בהטלת מס או אמצעי אחר נגד אינפלציה, ועוד תהיות כאלה. נדמה לי שבאופן שבו מוצגת התיאוריה המוניטרית המודרנית היא קצת מעלימה סוגיות אלה.
אהבתיאהבתי