רגע לפני כניסתה למונית, עצר הנהג את בתי. בנימוס איטלקי חינני, הוא ביקש ממנה להיפטר מגביע הגלידה שבידה. לא ערימה מטפטפת, חלילה, זנב קונוס קטן. ברומא התנהג כרומאי, חשבתי. ורומא, בניגוד לתדמית איטליה השוקעת, עדיין מעוררת כבוד.
חזיתות הבתים במרכז העיר צבועות כולן בסולם הגוונים האחיד שבין קרם לצהוב-אוקר ולצבע אדמה. לא ראיתי אף לא בניין אחד בגוון אחר. כמה השקעה שלטונית נדרשת להשרשת המשמעת הזאת, אמרתי לעצמי. ויתכן גם שאחרי תקופה, השיטור והעונשים נעשים מיותרים. תושבי העיר מוצאים ערך בעיצוב הזה. רוחשים לו כבוד.
כבוד הוא רגש הדדי, לא כמו יראת כוח. כבוד הוא רגש מלא ושלם. כמה מהפסלים ומהאנדרטאות ברחובות רומא הם אכן מעוררי יראה. כל מטרתם היא להאדיר את השליטים–מקימיהם. אבל עיקר התכנון הרומאי הוא תכנון למען הציבור, תכנון מכבד.
תפישה תכנונית זו בולטת במיוחד בכיכרות העיר. רוב הכיכרות כוונו מלכתחילה ליצור מרחב לשוק, אך באופן טבעי הפכו מקום להתכנסות המונים, לדיבור ביניהם ולנאומים. שיחות הרחוב עזרו לשליטים לעמוד על רוח העם, והיא כך-נראה הייתה חשובה להם. הם, כמובן היו לפני הכל מעוניינים בהנצחת שלטונם. אך עצם הקשבתם מראה כי לא חתרו לסדר של עריצות, אלא למידה כלשהי של אישור וקבלה מהנשלטים.
חזות הכיכרות תומכת בהתרשמות על כוונת מקימיהן לרצות את מי שחיים בסביבה. רוב כיכרות רומא, בעלות העיצוב המרובע, הן מרווחות ומוארות. הבניינים מסביבן תוחמים את גבולן, אך לא סוגרים עליהן ולא מכבידים. אפשר לנשום בכיכרות האלה, אפשר להירגע בהן. פכפוך המים במזרקות המוצבות ברבות מהן מוסיף לרוגע, ומחזק את ההרגשה: מישהו חשב על האנשים המבלים בחוץ ביום קייץ חם.
אותו כבוד עתיק לתרבות ולערכים מתבטא גם היום בקו הרקיע של מרכז העיר. בכל שטחו הענק של לב רומא לא מזדקר ולו אף רב-קומות אחד. רומא היא עירם המוצהרת של הרומאים. ואי אפשר שלא להיזכר במפלצות הבטון המאיימות על מרכז תל-אביב הישן, ומגמדות את בנייניו המשוחזרים. ועוד יותר שובר לב, לב העיר ירושלים שהפך למגרשם של משקיעים זרים ושל אורחים לחג פעמיים בשנה.
הנהייה אחר מראית עין של גלובליזציה היא מוטו המדיניות בישראל. היא מנוצלת להגשמת שאיפותיהם של מי שמתעשרים וצוברים כוח מהפתיחות. ומה, איטליה לא גלובלית? איטליה היא מדינת סחר בינלאומי כבר אלפי שנים. ועם זאת, במקומות מסויימים, במקטעים מסויימים שלה היא במודע שמה את האיטלקים לפני הזרים. ייתכן שמגמה זו אינה מובלת על ידי השלטון המרכזי, אלא דווקא על ידי כמה מהרשויות המקומיות. זה לא מוריד מתוקפה, אין כמו אהבה למקום שלך להתוות דרך של אמת.
ביטויה הברור של ההתערבות השלטונית ברומא מזכיר לי את הדיון על "ממשלה גדולה" שהפך להיות אופנתי לאחרונה. מושג הממשלה הגדולה מומחש בעיקר על ידי חלקה של ההוצאה התקציבית בתוצר המקומי הגולמי. ככל שהוצאת הממשלה תופסת חלק נכבד יותר, הממשלה נחשבת ל"גדולה" יותר, קרי, מעורבת יותר. אך למושג הממשלה הגדולה יש גם מימד נוסף שאני אוהבת לחדד – "ממשלת ראש גדול", ממשלה המבקשת את טובת הציבור.
היבט זה של ממשלת ראש גדול נודף מכיכרות רומא. הוא מזכיר לדור-שלא-ידע מהי ממשלה גדולה באמת. לא ממשלה תאבת גלובליזציה. לא ממשלה מגמדת ערכים מקומיים. אלא ממשלה מדברת ומקשיבה, ממשלה מבקשת טובת אזרחיה.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
אני דוקא זוכרת משהוא אחר מאחת הככרות ברומא. פיאצה ונציה הענקית.נסעתי שם עם נהג מונית שהתלהב מהסיפורים הנוסטלגים של אביו שזכר בגעגוע את מוסליני שהופיע שם ושילהב את ההמונים.אז אם הככר שימשה את הפשיסט הזה עם ראש גדול והתקופה של איטליה בגדולתה אז הככר על אף יופיה מעלה בי הרהור לא כך כך מרשים
אהבתיאהבתי
פנינה,
לפני שכתבתי, קראתי קצת על הארכיטקטורה של רומא כי היא הקסימה וסקרנה אותי. אז, כצפוי, היא מבטאת תקופות שונות וסגנונות שונים, ביניהם סגנון פשיסטי. פיאצה וונציה היא אכן ענקית, וגם האנדרטה שלצדה היא ענקית וכוחנית. גירסתן הנוכחית עוצבה בראשית המאה העשרים לזכר איחוד איטליה, המלך הראשון של אותו איחוד, והחייל האלמוני. אז, כן, היא מתאימה לאירועים שתיארת, ולא אליה התכוונתי.
התכוונתי לכל אותן כיכרות יפות והרמוניות הפזורות בעיר: פפיאצה ברבריני, קמפו די פיורי, פיאצה נאבונה, פיאצה די ספניה, פיאצה די טרווי ועוד.
אהבתיאהבתי