סוף השבוע האחרון עבר עלינו בנעימים על חוף ימה של הרצלייה. המלון שבו התארחנו הוא מהמלונות הראשונים על החוף, ואחד ממלונות הנופש הראשונים בישראל. הוא הוקם מספר שנים לאחר קום המדינה. לי הוא זכור במיוחד מדוכן הגלידה שלו, אותו פקדנו בדרך חזרה מהים.
אני זוכרת גם את הגן היפה מסביבו, אליו היינו מתגנבים במדרגות מהחוף, ואת ההילה שאפפה אותו: דוד ופולה בן-גוריון בילו בו כמה מחופשותיהם. ימי הזוהר חלפו עברו, פולה ודוד כבר לא מגיעים, יכולתי לראות זאת על פי המחיר. בכל זאת, חשבתי שעדיף מלון בינוני עם הרבה ירוק מסביב ובריכת שחייה של פעם, על מלון יוקרה כ-אילו בסגנון החדש.
הנכדים שלי, הסתבר לי מהר, חושבים אחרת. שלושת בני העשרה (16, 14, 10) השקיפו בערגה על רבי הקומות לאורך הטיילת. זה מלון, הם קבעו, לא ההוא מימי בן גוריון. תעזבו את הנוסטלגיה, חשבתי לעצמי ולא אמרתי, המלונות היפים באירופה יושבים בתוך גן, על שפת אגם או נחל. נכון שיש גם מחסני ענק לתיירות המונית, אבל ברור לכל שהם תוכננו כך על מנת לחסוך בשטח, לחסוך במחיר החופשה, ולא חשוב שבסוף הם גם יקרים. איך זה שבעולמם של נכדיי התקבעה כל-כך תודעת זילות המחייה, עד שצפוף-סטנדרטי-זול הוא היפה בעיניהם.
הזיהוי של קנה מידה גדול עם יעילות ועם הזילות הנובעת ממנה, נגזר מהמושג הכלכלי "יתרונות לגודל". מושג זה בא להבהיר את התועלת הגלומה בקו הייצור התעשייתי. אלא שגם בתעשייה "גדול מדיי" הוא לא יעיל, גדול עד לאיבוד שליטה. מיותר להוסיף, שמה שנכון לסוג תעשייה מסויים לא בהכרח נכון לכל תחומי החיים. ייתרון לגודל מוכיח את עצמו בייצור גרביים נטולות השראה, אך לא בייצור שמלה או חליפה יפה.
אבל המושג תפש, והוא עומד בבסיס חיינו היום-יומיים. הוא עומד בבסיס רשתות השיווק, הקניונים וכל השאר. חצי אמת, הופכת לאמת מוחלטת בעזרת גודל שמשמעו כוח. כוח לקנות שליטה על הממשלה, כוח על התקשורת, שליטה על אמונות ההמונים ועל דעותיהם.
ובכל זאת, נקודת אור. במוצ"ש כשחזרתי הבייתה, מצאתי במוסף השבת של הארץ תיבה קטנה, שכותרתה: "רשתות שדוחקות עסקים קטנים? לא בסן פרנסיסקו". בהמשך נכתב כי "שיטוט בעיר משרה תחושה שכונתית וחמימה. התחושה טמונה לא במה שיש בעיר, אלא במה שיש בה פחות – רשתות בין לאומיות".
סן פרנסיסקו, כך מסופר שם, החליטה להעדיף את עסקיה המקומיים על פני הזרים. מזה עשור שהיא מגבילה כניסת תאגידים לתחומה. כללי הסינון ההולכים ומחמירים, עוזרים לעיר הידועה ביופיה לחזור אל עצמה. סן פרנסיסקו, היי-טק, תוכנה, קשר ישראלי. מרכזנו הרוחני בגולה ראה את האור, ומה, אנחנו לא בעקבותיו?
על מצוקי הכורכר של חוף הרצלייה – מצוקים פצועים וחבושים ברשת מסביב – חיפשתי את החבצלות של ימי ילדותי. פריחתן היפה בישרה לי בסוף כל קייץ: תם החופש הגדול. ועכשיו, אין חבצלות, יש פיתוח בהרצליה. יש מרינה, יש רבי קומות. יש מצוק כורכר מתפורר. הלוואי שהתיקון יבוא מאיתנו. ואם לא, הוא יגלוש לכאן מסן-פרנסיסקו-על-המים.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
"הלוואי שהתיקון יבוא מאיתנו. ואם לא, הוא יגלוש לכאן מסן-פרנסיסקו-על-המים."
מתכתב עם אריק איינשטיין… "יושב בסן פרנציסקו על המים…"
אין לנו זמן לחכות לרעיון שיבוא בציפה על המים (גם הזרמים לא מתאימים והאוקינוס ההוא, השקט, רחוק).
עדיף לנצל את היתרונות לגודל של התקשורת ולהפיץ למנגנוני המועמדים לרשויות המקומיות, אולי ת/יהיה מי שת/ירים את הכפפה.
אהבתיאהבתי
מזמינה אותך להוביל את המהלך. הישועה בוא תבוא.
אהבתיאהבתי
אצלנו בעיירה (הקטנטונת; פחות מ-10,000 תושבים) היו מספר מאבקים נגד הרשתות הגדולות וחוקקו מספר חוקים עירוניים כתוצאה מכך. בגדול, זה הציל את העיירה, שממשיכה להניב מקומות עבודה בשכר שאפשר לחיות ממנו גם בתחום הקמעונאות. ההסדר היה שלא נאסר על הרשתות הגדול לפתוח כאן מקומות אלא שהתנאים עבור כל חנות גדולה ממספר מסוים של מ"ר נדרשו לעמוד בסדרת תנאים שיתאימו את עצמם לתנאים המקומיים.
זה עבד, בין היתר, כי אני חיה במקום מבודד יחסית (העיר הקרובה ביותר היא בערך 50 דקות מכאן) וכי האנשים כאן טובים בהתארגנות פוליטית. אבל המאבק התקיים, והעיירה ניצחה.
אהבתיאהבתי
shunra
תודה על מידע מעניין כרגיל. יותר ויותר אני משתכנעת שהגאולה תבוא דווקא דרך ההחלטות הקטנות והמעשים הקטנים במקומות הקטנים. בגדול, בקנה מידה של מדינה או בקנה מידה עולמי, נתקלים ביותר מדיי התנגדויות של התאגידים, וביותר מדיי אינטרסים של פוליטיקאים בכירים.
אהבתיאהבתי
תודה על מידע מעניין כרגיל. יותר ויותר אני משתכנעת שהגאולה תבוא דווקא דרך ההחלטות הקטנות והמעשים הקטנים במקומות הקטנים. בגדול, בקנה מידה של מדינה או בקנה מידה עולמי, נתקלים ביותר מדיי התנגדויות של התאגידים, וביותר מדיי אינטרסים של פוליטיקאים בכירים.
אהבתיאהבתי
בהמשך לעניו הזה ודאי שמתם לב שבתי מרקחת קטנים הולכים ונעלמים .לא יכולים להתחרות בסופרפארמים ובניופארמים הגדולים. לפני כמה חודשים נסגר גם בית המרקחת המיתולוגי ברחוב עזה לאחר 40 שנה. זאת לאחר שניסגר בית המרקחת שהיה ברחוב הארי ו לא רחוק שם ו
עוד עוד. בית מרקחת שכונתי היה בבחינת בית קהילתי ומשפחתי. הרוקח הכיר את הנכנסים ונתן גם עצה טובה ואוזן קשבת ,וגם הנכנסים הכירו זה את זה. זאת לעומת הניכור התעשייתי בסופרפארם הענק והמבריק. חבל.
אהבתיאהבתי
פנינה,
מזכירה לך שישבנו שתינו יחד בבית קפה בבית הכרם, שהוקם במקומו של בית המרקחת השכונתי המיתולוגי. זה בגדול אותו סיפור של "זילות המחיה". לא בטוחה שבסופו של דבר הפארמים זולים יותר, מה שבטוח שאיכות השירות גרועה יותר, ותנאי העבודה של הרוקחים לא משהו.
אהבתיאהבתי