הוא חונה שם על המדרכה, בכל פעם שאני יוצאת מהחניון. רכב שטח ענק עומד על המדרכה בפתח חניון הבניין, וחוסם לגמרי את הראות מצד שמאל, צד הכניסה לרחוב, הצד שממנו דוהרים כולם בירידה. יצא לי פעם לפגוש את בעליו, ואמרתי לו: בבקשה, תמצא מקום אחר, הרכב שלך מסכן את כולנו. האיש הפנה לי את הגב, וברח.

לא אמרתי לו שאסור לחנות על המדרכה. זה היה מצחיק אותו כי כולם חונים אצלנו על המדרכה. רחוב צר, בתים קטנים שברבים מהם לפחות דירה אחת לא-חוקית מושכרת. בית כנסת בפינת הרחוב, עם מספר מגוחך של מקומות חניה מוכנים מראש.

השכונה שלנו הוקמה לפני כעשרים שנה, על קרקע של מה שהיה מנהל מקרקעי ישראל והפך לרשות מקרקעי ישראל. היישות החצי-מופרטת, המחזיקה ברוב קרקעות המדינה, מתנהלת היום על פי שיקולי רווח. על כן, כבישי השכונה שלנו צרים מדיי. אין חנייה מספקת לאורחים ולמבקרים במבני הציבור.

לצד זה, המשטרה שאמורה לטפל בחונים על המדרכות, מבינה שאצלנו אין לה מה לחפש. ואנחנו התושבים, בדרך כלל מגיבים רק במקרים קיצוניים, כי למדנו שחבל על הזמן.

מה יש בסיפור הזה? גוף המנהל את קרקעות המדינה. גוף שייעודו הלאומי הודגש עם הקמתו ב-1960. ב-2013, שונתה הגדרת תפקידו ברוח התקופה, ומאז לא ברור לאן הוא חותר. בפועל, רואים חסכנות מופלגת בשטחי ציבור, נטייה למכור קרקעות במחיר מופלג, ותכנון סביבתי לקוי. האם זה בגלל רצון למקסם רווחים על הקרקעות, התחשבות מוגזמת בקבלנים, או מתוך הזלזול האידיאולוגי של שלושים השנה האחרונות בכל סוג של תכנון מרכזי.

לגמרי במקרה, כתבה שפורסמה בדהמרקר הבוקר, כשמאמר זה כבר היה מודפס, מפנה את הזרקור לתפקיד הנוסף שהוטל על רשות מקרקעי ישראל מאז הרפורמה. הרשות הפכה לקופה ב' של הממשלה – תקציב שאינו חשוף לעין הציבור, ובעיקר פטור מחוקי התקציב ומגבלותיו.

עוד בסיפור, מועצה מקומית שבמשך שנים רבות העלימה עין מהרחבה מאולתרת של בתים, והשכרת דירות לא-חוקית. אולי בגלל מצוקה תקציבית שהקשתה עליה לממן מספיק מפקחים, ואולי גם מתוך תקוה לגבות עוד קצת כספי ארנונה.

יש לנו גם משטרה מעוטת תקציב ונטולת תקנים. גם אם נניח שהיו מקצים שוטר מיוחד לשכונתנו, מה, הוא היה מתפקד כשופט להקצאה נכונה של שטחי חניה נדירים?

אפשר למצות את הסיפור במונח "ממשלה קטנה" – תגבו יותר מסים, תוסיפו לה עוד כסף, הכל יסתדר. אבל זה לא רק כסף, זו הסכמה על ניהול קרקעות המדינה ומטרותיו. על תרבות הבנייה ברשות מקומית, ומי קובע את הכללים. על תפקיד המשטרה במדינת חוק.

מעל לכל, זה סיפור על יחסי אנוש בשכונה שהוקמה ללא כל תשומת לב לאורח החיים הקהילתי. ללא מכולת שבה נפגשים, מרכלים, וגם מכירים אחד את השני ואז לא-נעים לחסום יציאה מחניון, ועונים כשמישהו פונה.

ואם תרצו, זה סיפור על יחסים בשכונה קשה. שכונה שעוד לא הגדירה לעצמה מה היא עושה במזרח התיכון. היא רוצה להיות לאום? מה זה לאום בלי אתוס משותף, בלי מילה טובה על האבות המייסדים. לאום שלא מסוגל להתמודד עם פליטים מבחוץ, ועוד יותר עם מגוון האוכלוסייה שלו מבפנים. לאום שאת המודל הכלכלי שלו מייבא מבחוץ. לאום שאין לו כבוד לאדמתו, הורס את החקלאות שלו, ובונה יישובים מנוכרים לסביבתם.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה בסימניה,  רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***