ואם ביקשתם לדעת מהו הציר שסביבו סבה כלכלת ישראל, אומר לכם: מידת הפתיחות כלפי חוץ. ציר הכי מוחלק, שום חריקה לא נשמעת מכיוונו. ובכל זאת אהיה נחרצת בקביעתי: מידת פתיחותו של המשק ליבוא, מידת תלותו בייצוא, חופש תנועת הכספים ממנו ואליו, חופש ההשקעות אצלנו בפנים ושלנו בחוץ – הם שמעצבים את דמותו. יותר מכך, מי שהוביל לפתיחות הזו חשב מראש שכך יקרה.

הוכחה אחת לכוחה של הפתיחות מתקבלת ממהלך האינפלציה בישראל מאז תוכנית הייצוב של יולי 1985. תוכנית ייצוב המשק היא ללא-ספק סיפור הצלחה. שיעור האינפלציה צנח מיד בחודש שלאחר החלתה. במבט שנתי, הוא ירד מ-445% ב-1984 ל-185% ב-1985 ולסביבת ה-20% בין 1986 ל-1991. שם כנראה הוא היה נתקע לולא חשיפת המשק ליבוא של שנות התשעים. הצפת המוצרים הזולים מהמזרח הרחוק הנחיתה את האינפלציה לשיעור חד-ספרתי נמוך החל מ-1999.

אך, כידוע, מה שיורד יכול גם לעלות. אותו מנגנון שעזר לדכא את האינפלציה עלול לעורר אותה עכשיו, כשמפלס המחירים העולמיים עולה. ועם כל הפתיחות שאנו חובקים, יהיה לנו קשה יותר להסתגר בפני הגל הנגדי.

הקשר בין פתיחות לתלות התבהר לאזרחי אירופה בשנים האחרונות. לכן קמה שם תנועת התבדלות לאומית. תנועה הדורשת התנתקות מהאירו, שכתוב אמנת האיחוד, חסימת כניסת העובדים מבחוץ, סגירת הגבולות בפני מבקשי מקלט.

ומתברר מהניסיון האירופי, שאי-אפשר להפוך כל דבר במהירות או בקלות. נגיד שיוון תתנתק מהאירו ותנפיק מטבע משלה, מי יסכים לקבל את המטבע האקזוטי שאין מאחריו תוצר ממשי. גם את המעט שהיה שם – כגון חקלאות לאספקה עצמית – הצליחה שתלטנות האיחוד האירופי להרוס. נאמר שהמעצמה בריטניה תחליט באופן חד-צדדי לחסום תנועת העובדים מאירופה אליה, ברוח הברקזיט, האם צעדה יעבור ללא פגיעה במגזרה הפיננסי המפואר.

ישראל, למזלה הטוב, לא התקבלה לאיחוד האירופי למרות רצונה. עם זאת, היא מספיק מחוייבת לקשריה הגלובליים האחרים. נגיד שממשלתנו תחליט עכשיו משיקול הגיוני שהיא לא רוצה משקיע זר בענף המזון שלה. איך תגיב ברייטפוד הסינית בתנובה – תיסוג משם  בחיוך וקידה, או תפנה לממשלתה ותעורר סכסוך מדיני? נאמר שיוחלט אצלנו להקשות על המרה שוטפת של שקלים למטבע זר, האם אותן חברות פיננסים אמריקאיות בבורסת תל-אביב יקבלו זאת בהבנה?

על כן, למרות שכמו לפני שלושים שנה, אני מאמינה שפתיחותו של המשק היא הציר שמסביבו סבה הכלכלה, אני פחות אופטימית מאז לגבי יכולתנו לשנות עובדת יסוד זו במהירות ובחדות. יותר ויותר, אני חושבת על צעדים קטנים, על כלכלת הדברים הקטנים.

מה עשוי להסיג את ברייטפוד מכאן, מבלי לעורר תגובה סינית דרמטית? החמרת התקינה הנוגעת למזון, למשל. חקיקה מחמירה יותר בתחום איכות הסביבה. שיפור עקבי בשכר ובתנאי העובדים. כל אלה, לא ייתפשו כהתגרות מכוונת של ישראל במשקיעים זרים. אבל יתקבלו יותר בהבנה על ידי בעלים שביתם כאן, מאשר על ידי מי שבא לביקור קצר לחפש כסף קל.

מתוך הבנה זו, שיניתי את עמדתי כלפי אותם דברים "קטנים", וכלפי דברים שאינם מוגדרים ישירות כ"כלכלה". היום נדמה לי שבמגרש הכוח הפוליטי עדיף לעתים להתחיל בקטן, כדי למזער את ההתנגדות. הדיבור בקטן, על ענייני יום-יום כגון תקינת מזון או איכות סביבה גם חודר יותר ללב האנשים, לכן מאפשר לגייס תמיכה ציבורית רחבה. ועם תמיכה זו מגרש הכוח הפוליטי הופך להיות מגרש ביתי.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה בסימניה,  רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***