סוף השבוע שעבר, הקצבייה השכונתית. איפה החבילות של אדום-אדום עם המדבקה, אני שואלת את איציק, הבעלים. בויטרינה, כמו תמיד, הוא עונה. אבל זו מדבקה של איציק-מלך-הבשר אני מקשה. מה אני פראייר, למה שאני אפרסם אותם חינם? אני מפרסם את עצמי.
– אבל, אני מתעקשת, איך אדע שזה אדום-אדום?

– בדיוק כמו שידעת קודם. אני לא קונה חבילות ארוזות במפעל. אני מביא רבע עגל, מפרק, אורז בחבילות. קודם שמתי את המדבקה שלהם, עכשיו, אני שם את המדבקה שלי. מה, את לא מאמינה?

– זה כמו הסיפור שלי על הצמיד זהב עם הצורף ממחנה-יהודה, התנצלתי בחיוך.

– ומה, הוא מכר לך צמיד מפלסטיק? איציק קיבל את התנצלותי.

הצורף הוא שלומי האהוב, שהפך לתכשיטן המשפחתי. נכנסתי אליו פעם ראשונה במקרה, אחרי שעברתי וראיתי צמיד מרוקאי יפה בחלון הראווה. בדקתי בדופן הפנימי, ולא מצאתי את המשולש שאמור לציין את מספר הקרטים-זהב בצמיד.

– איך אני אהיה בטוחה? אמרתי.

– ואם אני אחרוט שם 18 קרט, תהיי בטוחה? אני חורט את זה.

– לא מאמינה? לשלומי את לא מאמינה? קפצו שלוש הדודות שיושבות קבוע אצל שלומי לאספרסו בדרכן לשוק וחזרה. אבא שלו היה כאן. סבא שלו היה כאן.

מאז, שלומי הוא תכשיטן הבית. הוא הסיר בעדינות את העגילים ההדוקים מדי, ששימשו לניקוב תנוך האוזן של נכדתי, לאחר שבמשך חודשים הם הסבו לה זיהום שלא התרפא, והחליף אותם בעגילים מתאימים. הוא עזב אותנו לבד בחנות עם אוסף מגירות מלאות תליוני זהב, כדי שנבחר בשקט את האבן שהכי מבליטה את עיניה הכחולות-היפות. הפגנת אמון לא מזיקה לעסקים – שלומי יודע מאביו ומסבו.

זהב זה דבר אחד, בשר בכל זאת זה דבר אחר. בקניית בשר, אני חייבת להיות חופשית מכל ספק. נכנסתי לאתר אדום-אדום, מצאתי שם מספר טלפון לבירורים. חייגתי, ולמרבה ההפתעה, הגעתי מיד לשירות הלקוחות. סוזי, מעבר לקו, הייתה הכי אדיבה שאפשר. היא חיכתה בסבלנות שאביא את הבשר מהמקרר, כדי לבדוק על פי קוד הקופה אם זה בשר שלהם. הקוד לא נתן תשובה חד-משמעית, אבל היא אישרה שאיציק-מלך-הבשר הוא לקוח קבוע שלהם.

גם בלי זה, אני מאמינה לאיציק משום-מה. הוא פועל בתוך שכונה סגורה, קהילתית. בכל זאת, הייתי מעדיפה לראות את מדבקת אדום-אדום על הבשר שהוא מוכר. יש משמעות למותג, איך הוא לא מבין? לא מותג של השכונה, מותג של המדינה.

בתקופה האחרונה, נתקלתי מספר פעמים בבשר מצונן ומופשר המובא מפולין או מאורוגוואי. הוא כמובן זול יותר מהבשר הטרי המקומי. אבל, מבחינתי, זמינותו בטלפון של אדום-אדום, והשתייכותו לתאגיד תנובה הפועל כאן, גם אם בשליטת חברה סינית, מהווים שיקול לטובתו.

שאלה טובה היא איפה הממשלה בסיפור – בתפקיד המגנה על הצרכן, או מי שפורשת בפניו כמה שיותר אפשרויות. אין לי מענה נחרץ. מענה חלקי התקבל בימים אלה מההחלטה להעמיד לדין תשעה-עשר עובדי שירות המזון במשרד הבריאות על קבלת שוחד עבור אישור פריטי מזון מיובאים. כן, ביבוא קל יותר להעלים פרטים לא מחמיאים, ולטשטש עובדות.

אפשר לחדד ולשאול אם ה"פטרונות" הממשלתית צריכה להגיע עד לצלחת. התשובה לדעתי היא: כן, ככל שמייבאים יותר, כך נדרשת יותר רגולציה, כך גם גובר החשש לכישלונה. גם זה, אם כן, שיקול לטובת הייצור המקומי. יידע הוא כוח. ובמשולש הכוח עסקים-ציבור-ממשלה די ברור שלא כל פרט בציבור מחזיק בידיו את מירב הכוח.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה בסימניה,  רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***