ימים מוזרים אלה של תהייה על ארה"ב וכוחה, ארה"ב וכוונותיה, הקפיצו לראשי את שירו הידוע של וולט ויטמן "אני שומע את אמריקה שרה". השיר פורסם לראשונה ב-1860, שנה לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית.

זו הייתה תקופת פריחה בארה"ב. מיליוני מהגרים זרמו אליה בשנים 1860-1840, רובם הגדול מגרמניה ומאירלנד. הם נמשכו לערכי החופש האמריקאיים, ולאופקים הנפתחים אתם. הם באו רעבים ומוכנים לכל עבודה. הם הובילו את זרימת האוכלוסיה מהחוף המזרחי למרכז הארץ ולמערבה. הם הניעו תנופת צמיחה עצומה, דוקרת עין. זינוק חד בעקומת התמ"ג של ארה"ב במחירים קבועים.

שירו של וולט ויטמן, משורר האומה האמריקאית, כאן בתרגום עודד פלד, שר את נס הפריחה הזה.

אני שומע את אמריקה שרה, שלל מזמורים אני שומע,                                                            אלה של אומנים, כל אחד מהם שר את שלו כראוי לה, ששה                                                    ונלהבת,                                                                                                                            הנגר שר את שלו בעודו מודד קרש או קורה                                                                    הבנאי שר את שירו בעודו מתכונן לעבודה,…

וכך עוד ועוד – שיר הלל לספן, לסנדלר, לנער החורש, לרעיה הצעירה. כולם "חסונים, מאירי פנים, שרים בפיות פעורים את שיריהם הערבים, הנלהבים". זוהי אמריקה שמצאה בתוכה את העוז ואת הההסכמה הנחוצים להצטרפות למאבק החירות העולמי במלחמת העולם הראשונה. זוהי אמריקה, שמילאה ללא היסוס את תפקיד השוטר העולמי מאז ועד שנות השבעים של המאה שעברה. זוהי אמריקה שהייתה ואיננה עוד, אמריקה שרה.

אפשר למצוא כאן דפוס היסטורי שגרתי של זריחת אימפריה ושקיעתה. לי חשוב יותר להתבונן בפרטים. קליטת גל ההגירה, עם הגיוון והחיים שהוא הביא. יישוב הפריפריה עם היזמה הבוקעת מכל רכיביו: חקלאות ממוכנת, ניצול אוצרות טבע, תיעוש, סלילת נתיבי תחבורה, תכנון יישובים ובנייתם, מסחר ופיננסים. ההערכה העצומה לעבודת כפיים. ומעל לכל, היטמעות המהגרים בערכי האומה שאליה הם שואפים להשתייך.

ועכשיו, מה נותר? טראמפ מקים חומה לחסימת ההגירה ממקסיקו. עבודה הכפיים הועברה למדינות מתפתחות. ארה"ב היום היא בעיקר מרכז פיננסים וניהול עולמי. החברות הקמות בה מבטאות את אי-מחויבותן אליה ולאנושות כולה באי-תשלום מסים. ובתוך המדינה, תשתיות ציבוריות מדורדרות: תחבורה, בריאות, חינוך ואחרות.

ארה"ב לתפישתו של טראמפ מחוייבת רק לעצמה. אם כן, מדוע היא בודקת שוב ושוב עד כמה היא חופשייה לדאוג רק לעצמה. יבואה וייצואה של ארה"ב תופשים יחד כ-30% מהתמ"ג שלה. היקף אגרות החוב של הממשל, שבידי הסינים, מגיע לכ-6% מהתמ"ג  ב-2017.

ארה"ב היא איבר בלתי-נפרד מכלכלת העולם, מביטחונו ומדמותו המדינית. ומעניין לתהות על הקשר בין ערכי האומה שהשתנו לאי-תלותה שהלכה לאיבוד. היעלמותה של עבודת הכפיים, איך היא קשורה להיעלמות החוסן הלאומי. נדידת החברות העסקיות אל מחוץ למדינה, איך היא קשורה להסטת המחויבות הקולקטיבית מהמדינה אל העסקים. ואיך כל אלה מחוברים לייאוש, אפתיה וצריכת סמים.

חברה שלא שרה, איך היא תנהיג את העולם? התשובה לשאלה תכתיב את ההיחלצות ממשבר שנות האלפיים. התשובה לשאלה תקבע את מודל הגלובליזציה הבא. התשובה לשאלה תקים לתחייה את הדיון בלאום ובעצמאות.

יום עצמאות 70 מבורך לכולנו.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה בסימניה,  רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***