אמריקה כבר לא שרה

ימים מוזרים אלה של תהייה על ארה"ב וכוחה, ארה"ב וכוונותיה, הקפיצו לראשי את שירו הידוע של וולט ויטמן "אני שומע את אמריקה שרה". השיר פורסם לראשונה ב-1860, שנה לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית.

זו הייתה תקופת פריחה בארה"ב. מיליוני מהגרים זרמו אליה בשנים 1860-1840, רובם הגדול מגרמניה ומאירלנד. הם נמשכו לערכי החופש האמריקאיים, ולאופקים הנפתחים אתם. הם באו רעבים ומוכנים לכל עבודה. הם הובילו את זרימת האוכלוסיה מהחוף המזרחי למרכז הארץ ולמערבה. הם הניעו תנופת צמיחה עצומה, דוקרת עין. זינוק חד בעקומת התמ"ג של ארה"ב במחירים קבועים.

שירו של וולט ויטמן, משורר האומה האמריקאית, כאן בתרגום עודד פלד, שר את נס הפריחה הזה.

אני שומע את אמריקה שרה, שלל מזמורים אני שומע,                                                            אלה של אומנים, כל אחד מהם שר את שלו כראוי לה, ששה                                                    ונלהבת,                                                                                                                            הנגר שר את שלו בעודו מודד קרש או קורה                                                                    הבנאי שר את שירו בעודו מתכונן לעבודה,…

וכך עוד ועוד – שיר הלל לספן, לסנדלר, לנער החורש, לרעיה הצעירה. כולם "חסונים, מאירי פנים, שרים בפיות פעורים את שיריהם הערבים, הנלהבים". זוהי אמריקה שמצאה בתוכה את העוז ואת הההסכמה הנחוצים להצטרפות למאבק החירות העולמי במלחמת העולם הראשונה. זוהי אמריקה, שמילאה ללא היסוס את תפקיד השוטר העולמי מאז ועד שנות השבעים של המאה שעברה. זוהי אמריקה שהייתה ואיננה עוד, אמריקה שרה.

אפשר למצוא כאן דפוס היסטורי שגרתי של זריחת אימפריה ושקיעתה. לי חשוב יותר להתבונן בפרטים. קליטת גל ההגירה, עם הגיוון והחיים שהוא הביא. יישוב הפריפריה עם היזמה הבוקעת מכל רכיביו: חקלאות ממוכנת, ניצול אוצרות טבע, תיעוש, סלילת נתיבי תחבורה, תכנון יישובים ובנייתם, מסחר ופיננסים. ההערכה העצומה לעבודת כפיים. ומעל לכל, היטמעות המהגרים בערכי האומה שאליה הם שואפים להשתייך.

ועכשיו, מה נותר? טראמפ מקים חומה לחסימת ההגירה ממקסיקו. עבודה הכפיים הועברה למדינות מתפתחות. ארה"ב היום היא בעיקר מרכז פיננסים וניהול עולמי. החברות הקמות בה מבטאות את אי-מחויבותן אליה ולאנושות כולה באי-תשלום מסים. ובתוך המדינה, תשתיות ציבוריות מדורדרות: תחבורה, בריאות, חינוך ואחרות.

ארה"ב לתפישתו של טראמפ מחוייבת רק לעצמה. אם כן, מדוע היא בודקת שוב ושוב עד כמה היא חופשייה לדאוג רק לעצמה. יבואה וייצואה של ארה"ב תופשים יחד כ-30% מהתמ"ג שלה. היקף אגרות החוב של הממשל, שבידי הסינים, מגיע לכ-6% מהתמ"ג  ב-2017.

ארה"ב היא איבר בלתי-נפרד מכלכלת העולם, מביטחונו ומדמותו המדינית. ומעניין לתהות על הקשר בין ערכי האומה שהשתנו לאי-תלותה שהלכה לאיבוד. היעלמותה של עבודת הכפיים, איך היא קשורה להיעלמות החוסן הלאומי. נדידת החברות העסקיות אל מחוץ למדינה, איך היא קשורה להסטת המחויבות הקולקטיבית מהמדינה אל העסקים. ואיך כל אלה מחוברים לייאוש, אפתיה וצריכת סמים.

חברה שלא שרה, איך היא תנהיג את העולם? התשובה לשאלה תכתיב את ההיחלצות ממשבר שנות האלפיים. התשובה לשאלה תקבע את מודל הגלובליזציה הבא. התשובה לשאלה תקים לתחייה את הדיון בלאום ובעצמאות.

יום עצמאות 70 מבורך לכולנו.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה בסימניה,  רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

8 מחשבות על “אמריקה כבר לא שרה

  1. לפני כארבע שנים ישבתי בפגישה של בעלי-עסקים מקומיים ושמעתי כיצד המליצו על תאגיד קטן המחליף רעפים כאן. "כשאנחנו עוברים ליד פרויקט שלהם אנחנו תמיד שומעים את חברי הצוות שרים ביחד."
    החברה הנידונה היא בבעלות משפחה אוונגליסטית, והבעלים אמרו שזו לא יוזמה שהנחיתו על הפועלים אלא שהם החליטו פשוט להעביר את הזמן כך, תוך ריעוף, אם זו המלה הנכונה.

    בכל מקרה, לפחות ב-2014 אמריקה עדיין שרה, לפחות כשעלתה על הגג. אני לא בטוחה אם הרעפנים עדיין שרים, אבל העונה הקרה נגמרה ואני בטוחה שאראה אותם פה או שם בעיירה. אבדוק אם הם עדיין שרים ואדווח.

  2. shunra

    תודה, ומחכים כאן לדיווחך. רואה בסיפור הזה כמה נקודות מעניינות:

    1. עצם זה שהם שרים.

    2. השירה שלהם נתפשת בסביבתם כעדות לטיב עבודתם.

    3. הבעלים הם אוונגליסטים. ולא ניכנס לדיון על פרטי אמונתם, אבל חשוב לראות שהם אנשים מאמינים ובעלי ערכים.

  3. תמר לא נעם לי לסתור אותך, אך למיטב ידיעתי נפלת קורבן ל"בניין העל" הקפיטליסטי. המציאות של המהגרים האירים ובעיקר הגרמנים הייתה שהם שימשו בצורה אכזרית וצינית בבניית הקפיטליזם האמריקאי. המהגרים מאירופה היו מובאים על ידי "חברות כוח אדם" שהבטיחו להם בית ואדמה. שהגיעו לארה"ב המהגרים נדרשו קודם להחזיר את "הוצאות הנסיעה". לשם כך הם חויבו לעבוד בתנאים גרועים מתנאי העבדות לאורך שנים. ניסיונות החקיקה הראשונים של חוקי העבודה נעשו בעקבות המצב הזה. ניסיונות – כי בתי המשפט לא אישרו את החקיקה עקב פגיעה בחופש העיסוק בגרסתו ובפירוש שניתן לחוקה האמריקאית!!! עברו עשרות שנים עד שחוקים המחייבים תנאי מינימום קיבלו את אישור בית המשפט העליון בארה"ב. המקור Tomas Martinez, The human marketplace‬‏ 1976. ההשוואה לקליטת המהגרים האמריקאית של קליטת העולים בישראל היא קנה מידה לדמיון מצד אחד ולהבדל העצום מצד שני…
    הערה אישית מבחינתי: את השיפורים במחרשה ובמזרע עשה אנגלי בשם ג'טרו טול..

  4. ראובן,

    אני לא נמנית על מעריצות השיטה האמריקאית. תיארתי כאן מצב רוח מסויים בתולדות האומה. היו קשיים, אבל המהגרים החדשים היו אופטימיים ואסירי תודה, כי במקומם הקודם חייהם כנראה היו גרועים יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s