העיתון. שיגרה וסיפורי גבורה

כמה שכולנו צמאים לסיפורי גבורה, חשבתי לעצמי לקול מחיאות הכפיים. זה היה בשבת, בסיום הסרט "העיתון" על מאבקם ההירואי של קתרין גראהם, מו"לית וושינגטון פוסט, והצוות שאיתה.

ממשל ניקסון לא ברר באמצעים למניעת פירסום המחקר על מלחמת וייטנאם, שהוזמן על ידי הפנטגון מספר שנים קודם. הוא הצליח לבלום את הניו יורק טיימס, ואז קפץ וושינגטון פוסט עם החומר שבידיו. מתח ועלילה, וכשהדרמה שוקעת נותרים עם השאלות.

איך מממנים עיתון, כך שבעליו לא ייקלעו לניגודי אינטרסים? ראשי דירקטוריון הפוסט, ויועצי גראהם האחרים, קראו לה לא להתגרות בממשל בעת שבו החומר נפל לידיה, קצת לפני הנפקת מניות העיתון בבורסה. השערוריה המשפטית, הצפויה עקב פרסום מידע סודי איימה לחבל בהנפקה. היא איימה גם לעורר את רוגזם של הרגולטורים, בעיתוי מביך, לקראת חידוש רישיון תחנות הרדיו המוחזקות בידי המשפחה.

הההחלטה "כן, לפרסם", שהפכה גראהם למו"לית אגדית, התקבלה לאחר התלבטות קשה. והמחשבה על כך מעוררת את השאלה איך מפחיתים את מספרן של דילמות כאלה. האם למנוע הנפקה של עיתונים בבורסה? לאסור על החזקת נכסים נוספים על ידי בעליהם? לחייב פיצול בעלות על עיתון בין שותפים רבים כתנאי לאיזון אינטרסים? להקצות מימון ציבורי לעיתונים שיימצאו ראויים, על פי קריטריונים ברורים ופיקוח ציבורי שקוף? התשובה אינה פשוטה, לא סתם קוראים לאמצעי התקשורת מדיה – הם בתווך בין הרבה כוחות מנוגדים.

ניגודי אינטרסים מתגלעים גם עקב קשרי המו"ל ועיתונאיו עם פוליטיקאים ואנשי עסקים. בסרט, מודגשת מאד החברות בין משפחת גראהם הדמוקרטית לנשיאי ארה"ב, קנדי וג'והנסון, ולשר הביטחון בתקופתם, רוברט מקנמארה. תיאורטית, ברור שמו"לים ועיתונאים חייבים להיות נקיים מכל זיקה לפוליטיקאים ולאנשי עסקים משפיעים. אך מה לעשות, אנשים לא נולדים מו"לים או פוליטיקאים, הם נעשים כאלה, ואז מה, לכפות עליהם ניתוק חברתי?

סוגיית הקשר בין מו"ל לפוליטיקאי התעוררה אצלנו עם מה שמכונה "פרשה 2000" – סדרת שיחות בין נתניהו למו"ל ידיעות אחרונות, נוני מוזס. מפגשי השניים לכאורה נסבו סביב תן וקח על אופן סיקורו של נתניהו בידיעות, תמורת החלשתו של "ישראל היום". נשמע רע, אך מי יודע על מה דיברו בני הזוג גראהם עם קנדי-ג'והנסון-מקנמארה בעת מפגשיהם המרובים.

רוצה לומר, מידה כלשהי של תן וקח בין עיתונאים לפוליטיקאים היא כמעט בלתי נמנעת. יותר מזה, קשירת קשר בין מו"ל לפוליטיקאי או איש עסקים לא דורשת אירוע חגיגי. הם יכולים לרקום עיסקה דרך ידידים משותפים, לוביסטים, או אפילו רמיזות מתוחכמות בכנס פתוח לקהל הרחב. המגע הגלוי בין נתניהו למוזס מצביע רק על גסות הרוח וקלות חציית הקווים בחברה הישראלית היום.

בתוך זה, מגוחכת במיוחד החקירה המתנהלת על חילופי הדברים בין ח"כ איתן כבל לנוני מוזס בעת ניסוח חוק "ישראל היום". מה רוצים הטהרנים – חקיקת חוק ללא לימוד הפרטים מפי מי שחיים את התחום? ההגינות בהחלט מחייבת להקפיד על כללי זהירות במגעים כאלה. אבל הגינות אינה נמדדת בחקירה משטרתית.

עלילת "העיתון" מבוססת על Personal History, ספרה האוטוביוגרפי של גראהם, שיצא לאור ב-1998, שיא שמיטת הערכים של שנות התשעים. עיבודו לסרט, והחשיפה הגדולה שהוא זוכה לה, מבטאים תחושת מיאוס הולכת וגוברת כלפי הפגנת כוח גס, והתעלמות מכל ערך.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

 

 

5 מחשבות על “העיתון. שיגרה וסיפורי גבורה

  1. הסרט נשמע מרתק ברמה מסוכנת מאוד, משום שצורת סיפורת זו מקבלת את הצורה שמקנה לה המספר, אך נתפשת בעיני הצופה כ"דברים שראינו קורים, במו עינינו". אני חוששת מהתוצאות של עיוות תפישתי כזה.

    סיימון ג'נקינס כתב על כך לאחרונה בגארדיאן: https://www.theguardian.com/commentisfree/2018/jan/11/hollywood-history-churchill-getty-trust-fiction

    העיוות הזה מדאיג אותי, כי זכרונות חזותיים (גם מבויימים וידועים כדמיוניים) קשים מאוד לעקירה מהתפישה הקולקטיבית והם מחליפים את התיעוד ההיסטורי והעובדתי ברגשות החזקים, שהם המחוייבים עקב המדיום הסיפורי (סיפור בלי רגשות לא מביא צופים).

  2. shunra

    מעניין, מה שאת אומרת, ואני גם מסכימה עם הדברים בדרך כלל. במקרה הזה, קראתי את הספר די סמוך לעת פירסומו, והוא השאיר עליי רושם רב. הוא כתוב בטון לא דרמטי, ולי הוא שידר כנות וחשבון נפש של אישה בת שמונים פלוס, שכבר לא חוששת לומר שום דבר. היא לא מסתירה את קשריה הקרובים עם קנדי-ג'והנסון-מקנמארה. זה לא סוג של קשר שיועלה על נס בבית ספר לעיתונות. היא לא מסתירה הרבה מענייני המשפחה הפחות יפים. האמנתי לה כשקראתי. ולמדתי הרבה מהאופן שבו היא מציגה את הדברים.

    הסרט כמובן הוא משהו אחר. דמותם המרשימה של מריל סטריפ וטום הנקס יוצרת את האפקט שאת מדברת עליו.

  3. לו רצה כבל להתייעץ, עמדו לרשותו הרבה מומחים לנושא, חוקרי תקשורת, עורכים לשעבר, משפטנים ועוד. הוא שוחח, עשרות פעמים נוני מוזס כי רצה תמורה, מהסוג שידוע שמוזס מעניק לאלו שהוא חפץ ביקרם – סיקור חיובי ונרחב. זו לא עילה לחקירה משטרתית, אבל לצד עלילות אחרות של המו"ל זו עילה מוצדקת להחרמת העיתון והאתר העלובים שלו, ולסילוקו של כבל – ששיקר במצח נחושה בנושא – מן החיים הפוליטיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s