מה, המחסור בוטל

הכנסה בסיסית, עולם-ללא-עבודה, עולם-ללא-מחסור – שלושה ביטויים נפוצים בתקופה האחרונה. ביטויים מטרידים, לא כל כך בגלל מה שבתוכם, אלא בגלל השימוש הלא דייקני.

נתחיל דווקא בביטוי הפחות פופולרי מבין השלושה: עולם-ללא-מחסור (Post Scarcity World). האם ישנו עולם כזה? תורת הכלכלה ענתה כבר מזמן ב"לא" חד-משמעי. המחסור הוא הנחת יסוד בכלכלה, אקסיומה בלתי ניתנת לערעור. וכך נכתב בתורת הכלכלה, ספרו הקלאסי של פול א. סמואלסון מ-1948. ספר לדורות של תלמידי כלכלה ומתעניינים מהציבור הרחב. ספר שתמיד אחזור אל פשטותו ובהירותו.

"'מה לייצר', 'איך לייצר', ו'בשביל מה לייצר' קיימות רק משום שהמקורות העומדים לרשות בני האדם אינם בלתי מוגבלים. אילו היה לאל ידי בני-אדם לייצר את כל המוצרים בשיעור בלתי מוגבל, או אילו באו כל צרכיהם על סיפוקם, כי אז לא היה איכפת גם לייצר עודף של אחד המוצרים…". ובמילים אחרות, קיומו של מחסור הוא השתקפות סנטימנט אנושי: תמיד שואפים  ליותר.

הבחנה זו מתערפלת לא-פעם בדיון העכשווי, שממנו אפשר להבין כי צרכיה החומריים של האנושות נענים היום במלואם. ואם כך, כמסקנה ישירה מהבחנה זו, פג תוקפה של העבודה, ושל אותו אידיאל ישן הקרוי תעסוקה מלאה. על חורבות עולם העבודה, נקים עולם של הכנסה בסיסית מתקציב ממשלתי.

נבדוק תחילה אם כל העולם אכן מסופק עכשיו, ונפתח במדד רמת החיים – התמ"ג לנפש. נתוני הבנק העולמי מורים על תמ"ג ממוצע לנפש של כ-10,000 דולר לשנה ב-2015. זה הממוצע, זה לא מה שמוצאים בבנגלה-דש. יצרניתה התורנית של הלבשת העולם המתועש, מתפרנסת מתמ"ג לנפש של כ-1,400 דולר לשנה. כך משלמים לכלואי כלובי הייזע, שתים-עשרה שעות ביום ויותר. אזרחי בורונדי מסתפקים בכ-290 דולר לשנה, אבל הם לפחות אנשים חופשיים. כלומר, תחושת "המחסור בוטל" שמורה לכמה עשרות מדינות מתועשות. במרבית העולם, המחסור עדיין שריר וקיים.

גם בעולם השפע, העודף לכאורה מצוי רק במוצרים. בשירותים, לעומת זאת, מורגש מחסור כמותי ואיכותי. מחסור בחינוך, בריאות, ותחבורה ציבורית. קושי בהשגת עזרה לבית, או טיפול בתינוקות ומוגבלים. מחסור חריף בשירותי דיור באיזורי ביקוש. האם כל אלה חורגים מטווח הצריכה? או שפשוט, משהו בניתוח העולם-ללא-מחסור לוקה בחסר.

אותה סיסמה של עולם-ללא-מחסור מתעלמת גם מהפיחות שחל באיכות המוצרים והשירותים שאנו צורכים. חולצה זולה מבנגלה-דש אינה זהה באיכותה לחולצה מאיטליה. פיחות זה באיכות מתבטא רק מעט במדדי הביקוש הרגילים. אין לו פה, כי אין לו אוזן קשבת בעולם רשתות השיווק והקניונים. הוא מתבטא רק חלקית במדדי המחירים הכוללניים, כגון מדד המחירים לצרכן, כי קשה להגדיר איכות או לכמת אותה.

יוצא מכאן, כי התהליך שבו אנחנו שרויים עכשיו, הרבה יותר מורכב ממה שנהוג לתאר בניתוחיו החלקיים. זהו תהליך של המרת משרות הוגנות בעולם המפותח, למשרות נצלניות בעולם הלא-מפותח. שינוי מעורר תהיות – עד מתיי הם יעבדו בפרך וישתקו? זה אילוף הציבור לזילות המחיה – אילוף להזנחת כל שמעבר לקיום בסיסי. זהו הרס של אומנות ומלאכה באיכות גבוהה, הרס של איכות חיים. זו הפנייה של כו-לם – גם הכי משכילים ומוכשרים – לפס ייצור רומסני.

כדאי לבדוק ביסודיות את כל אלה, בטרם מכריזים על קץ העולם המוכר. קץ המחסור, קץ עולם העבודה, קץ הממשלה – במתכונתם הנהוגה כבר אלפי שנים.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

16 מחשבות על “מה, המחסור בוטל

  1. היי תמר,
    קודם כל נסכים שעולם ללא מחסור לא יתקיים עד שלא נעבור כולנו למנזרים בודהיסטים.

    אבל עכשיו השאלה המעניינת יותר, כמה אנחנו באמת צריכים ורוצים לייצר וכמה אנחנו באמת צריכים ורוצים שעות פנאי.

    השאלה כמה אנחנו צריכים פיזית כדי לקיים חיים היא אולי פחות מורכבת.
    קורת גג, בגדים, מזון, מים זורמים, חימום במקומות קרים.

    ועכשיו השאלה המעניינת בעיני היא, כמה עבודה צריך לעשות כל אדם בעולם כדי שיהיה לכל אדם בעולם המינימום הזה (שהיום לא לכל אדם בעולם לצערנו יש). זאת שאלה כלכלית, במקום לסבך את הדיון ולהפוך אותו לפילוסופי, הייתי מצפה מכלכלנים לנסות לפשט את השאלה כמה שיותר (ולא להתפלסף על איכות הבישול או אסתטיקת הביגוד, לפחות לא כל עוד אנשים בעולם עוד סובלים מרעב). – אשמח מאוד לשמוע ממך תשובה מנומקת כלשהיא לשאלה הזאת או הפניה למחקרים רלוונטים.

    ועכשיו, משענינו על השאלה הזאת, נניח שיצא לנו שכל אדם צריך לעבוד שעתיים ביום כדי שנגיע למינימום הזה, נותר לנו כיחידים וחברה לחשוב ולהחליט מה חשוב לנו להוסיף מעבר למינימום הזה (נניח רפואה וחינוך נשמעים טוב בתור התחלה) וכמה אנחנו צריכים לעבוד יותר כדי להוסיף את הדברים האלו.

    ועכשיו נוכל להמשיך לשאול את אותה השאלה לגבי צורות נוספות של עבודה, ובמקביל לשאול את השאלה, על כמות שעות הפנאי שהיינו רוצים, ועל מה אולי אנחנו מוכנים לוותר (כל שעות העבודה שמושקעות בעולם המערבי במגזר השיווק והפרסום ורוב שעות העבודה במגזר הבנקאות/השקעות/ספקולציות למינהן נשמעים לי אינסטנקטיבית כמו התחלה ממש טובה).

  2. intoread

    להתרשמותי, אין תשובה פשוטה לאף אחת מהשאלות שהעלית, או לאלה שאני העליתי ומשיקות לאלה שלך. לראיה, סוגיה פרקטית שנלעסה כבר אלפי פעמים: קו העוני. ברוב המקומות הוא מחושב כקו יחסי, מתוך ההשקפה שאנשים משווים את עצמם לאחרים כל הזמן. יש כאלה, שעורכים את החישוב בערכים מוחלטים של תזונה, ביגוד, חימום וכד'. חפש בגוגל "הגדרת קו העוני" ותגיע לדיון הזה. גם בפירסומי המוסד לביטוח לאומי שלנו תמצא מאמרים בעניין.

    על כן גם התייחסותו התמציתית והחכמה של סמואלסון לנושא, שציטטתי לעיל. לא סתם ספרו זכה לתהילה המגיעה לו. סמואלסון היה כלכלן חכם, בעל ראייה רחבה ומעמיקה.

    אני, בדיון הזה ובדיונים רבים אחרים, נוטה להצטרף לכלכלנים הצנועים, אלה שלא יודעים איך מושיעים את העולם, ומה מחכה לנו אי-שם באין-סוף של העקומה. אני מעדיפה לצאת מכאן ועכשיו, לנסות להבין היטב את התהליכים שמסביבנו. נדמה לי שמה שקורה עכשיו הוא שמעדיפים לא ל"הסתבך" בהבנה הזו המובילה לכמה מסקנות לא הכי מלבבות על שיטת הכלכלה הנוכחית (גלובליזציה וחופש כלכלי מוגזם) ומה שהיא עושה לעולם. ולשאלה הגדולה, איך יוצאים מזה ללא נזק גדול, לאחר שכבר סיבכנו והסתבכנו.

  3. לקסי,

    כן, פוקויאמה, קץ הזה וקץ ההוא. אני פחות אוהבת כדורי בדולח וחיזוי קיצים. אני, כמוך, גדלתי על תכנון כלכלי שמנסה לומר משהו צנוע על העתיד, מתוך הבנה מעמיקה של העכשיו, ואיך הגענו אליו.

  4. היי תמר,
    תודה, הלכתי לקרוא על שיטות למדידת קו העוני, הרחבתי את ידיעותי על גישות שונות להגדרת עוני, אבל כל זה לא קשור בכלל לשאלה שלי. השאלה שלי פשוטה –
    כמה עבודה כל אדם בעולם צריך לעשות כדי שנוכל לספק סל מוצרים אבסולוטי בסיסי כלשהוא לכל אדם. אפשר לקחת כמה סלים אבסולוטים אלטרנטיביים אם יש לך בעיה עם קביעה של סל ספציפי, כי זה בכלל לא משנה, מה שמשנה הוא שיהיה ברור שמעבר לסל הזה אפשר להיות בטוח שהקיום הפיזי שלך מובטח ולא לדאוג שתזרק לרחוב ותמות מקור או שלא יהיה לך מה לאכול ותמות מרעב.

    השאלה הנשאלת היא כמה עבודה דרושה בעולם ברמת הפיתוח הטכנולוגי הנוכחית שלנו כדי להבטיח דבר כזה?

    האם למיטב ידיעתך ניסה איזשהוא כלכלן אי פעם לענות לשאלה הספציפית הזאת?

    לגבי הגישה שלך, של להבין את הכאן ועכשיו, כשאני מסתכל על הכאן ועכשיו אני רואה כמות עצומה של סבל מסביבי שנגרם בעיני ברובו מזה שרובנו נאלצים לשרוף את חיינו בעבודה מיותרת שמשחיתה את הנפש שלנו וגם לא מועילה במיוחד לחברה. (וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על העולם השלישי שמאפשר לנו את הקיום ה"נפלא" הזה)
    הדבר החשוב ביותר בעיני הוא להבין איך אפשר להתקדם לאט לאט לחברה שבה אנחנו עובדים פחות ומקדישים יותר ויותר מהזמן שלנו לדברים שמשמעותיים עבורנו או לניסיון להבין איך לחיות חיים בעלי משמעות וערך.

    אם השאלה הבסיסית שאני שואל נשמעת לך אידיאליסטית מדי ולא באמת תורמת לשינוי המצב שהזכרתי, אשמח לשמוע אם יש רעיונות אחרים לשינוי המצב הזה, או שבעיניך לשבת 40 שעות בשבוע במשרד ולעשות משהו שאתה לא מוצא בו שום משמעות היא סתם נתון בסיסי שחייבים לקבל אותו כחלק מהגורל שנידונו לו בעולם המערבי ולא צריך להתחיל להסתבך איתו?

  5. intoread,

    הדיון על קו העוני ועל קצבאות הביטוח הלאומי בכלל מכיל בתוכו ניסיון להגדיר סלי מחיה "אבסולוטיים", שונים, לכן הפניתי אותך אליו. בסופו של דבר, המסקנה המקובלת היא שעדיף להסתמך על סל יחסי ולא על סל אבסולוטי. כי אחרת, איך תסביר שאזרחי בורונדי חיים בשלום-או-לא-בשלום עם סל ממוצע של 290 דולר לשנה. זה גם מה שסמואלסון מבליע בדבריו על המחסור.

    ולשאלתך השנייה, אני בוודאי חושבת שאיכות החיים היא חשובה, ולא קוראת להסתפק בהישרדות. נדמה לי שכל הניתוח שלי מוביל לזה. בפוסט הקודם כתבתי יותר על עולם העבודה העכשווי שמוביל את האנשים להזיה על עולם-ללא-עבודה. ובאמת, אחד הפיתרונות למצב שנוצר הוא הגבלה, אפילו בחוק, של שעות העבודה למועסק. אז, כן, אני בעד חיפוש פתרונות למצב שכלל וכלל לא נראה לי אידיאלי. אני רק לא חושבת שהכיוון המוצע של עולם-ללא-עבודה והכנסה בסיסית הוא הכיוון הנכון.

  6. היי תמר,
    רק עכשיו קראתי את הפוסט הקודם והוא באמת משלים את הנוכחי, תודה.

    אני מבין את הביקורת שלך על מודל ההכנסה הבסיסית, ואצטרך לחשוב וללמוד יותר כדי להרגיש שאני יכול לעמוד מאחורי עמדה כלשהיא לגביו.
    נראה שאנחנו מסכימים שאין ספק שמשהו צריך להשתנות, וההצעה שלך להגביל את שעות העבודה בחוק היא גם טובה בעיני, אבל כדי לנסות להבין עד כמה נוכל להגביל את שעות העבודה נראה לי שהשאלה ששאלתי בכל זאת חשובה.
    נראה לי גם שיש איזושהיא אי הבנה בינינו לגביה, אולי הבעיה היא בניסיון למדוד את כמות העבודה הדרושה בעזרת כסף?
    אותה פיסת אדמה ואותה שעת עבודה שוות סכומי כסף שונים במקומות שונים ובאותו מקום בזמנים שונים ולכן נראה לי מובן מאליו שהתשובה לשאלה כמה עבודה אנחנו צריכים כדי להבטיח קיום בסיסי לכל אדם לא יכולה להיות מבוטאת בעזרת סכום כסף כלשהוא.

    אלטרנטיבה יכולה להיות מספר כלשהוא של שעות עבודה שמייצגות עבודה של עובד אנושי מיומן לאחר הכשרה ממוצעת שמאפשרת שימוש ממוצע בטכנולוגיה ממוצעת שעומדת לרשותנו בזמן X.

    ברור שגם תשובה לשאלה הזאת לא תהיה לגמרי פשוטה, אבל אולי אפשר לנסות לתת תשובה בפורמט כמו –
    "כדי לספק לA בני אדם X קלוריות, Y ליטר מים זורמים ביום, Z פרטי לבוש וT קילווואט חשמל לחימום ביתו אנחנו צריכים W שעות עבודה של עובדים ברמת המיומנות הממוצעת הקיימת בעולם המערבי היום."

    ואולי ברגע שנעזוב את המדידה באמצעות כסף ונגיע לאיזושהיא רמה בסיסית של הבנה של הבעיה במונחים כאלו, אפשר יהיה להתחיל לנסות לנהל דיון רציונלי על מה בדיוק אנחנו רוצים וכמה אנחנו מוכנים לעבוד בשביל זה?

  7. הניסוח שלך בעזרת שעות עבודה אכן מדלג על בעיית הכסף ושערי החליפין. יש גם צורות טכניות חלופיות לעשות את זה. הוא עדיין משאיר ללא תשובה את השאלה סל "מוחלט" או סל "יחסי" לזה של שכניי בבלוק- מעבר לגבול-מעבר- לאוקיאנוס. בקיצור, מה שאני מנסה לומר כאן ולפני שבוע הוא: לקחו סוגייה מורכבת שמסכמת את כל הכלכלה, וענו עליה במשפט פשטני אחד: עולם-ללא-מחסור, עולם-ללא-עבודה, הכנסה בסיסית. תשובה לא הכי טובה.

  8. רשימה מעניינת.

    אני חושב שאפשר אולי לדבר על עולם ללא מחסור חומרי. הדוגמה המובהקת היא חקלאות. כמות העבודה האנושית הדרושה כדי להפיק קלוריה אחת, בטכנולוגיה עדכנית, צללה. קומביין אחד קוצר בשעה מה שקצרו מאה איש ביום עם מגלים. אותו דבר קורה ביסודו במוצרים חומריים אחרים, מה שייצרו ביום 1000 בעלי מלאכה ב-1800, ו 10 פועלים בפס ייצור ב 1950, מייצר רובוט אחד בשעה כיום – יהיו אלה מריצות או צלחות.

    מחסור אדיר ומצוקה ממשית היה ונותר בצרכים הלא חומריים. למשל חינוך, בריאות, סיעוד. בתחומים אלה הביקוש יכול תמיד לעלות, בניגוד לתחומי החומר. אם אתה ממעמד הביניים הנמוך, לא יהיה לך קר ולא תהיה רעב. אבל בהחלט תסבול מחינוך לא מספק ומטיפול רפואי לא מספק.

  9. דודי,

    תודה על תגובתך המבטאת עמדה חשובה בדיון. אני מסכימה איתך רק חלקית, משום שמה שאתה מתאר אינו "עולם ללא מחסור", אלא עולם שהתייעל במידה רבה. וכאן חוזרים הטיעונים שהעליתי בשני הפוסטים האחרונים: האם כ-ל העולם כבר מסופק עקב ההתייעלות הזו, ראה בנגלה דש ובורונדי. וכן עניין השירותים שאתה מזכיר, ונמצא גם אצלי. ועוד ועוד.

  10. קץ עולם העבודה נקבע בעולם מתועש של רובוטים בו בעלי התפקידים מאבדים את משרתם, אבל בעולם היצרני, האיכות יורדת כדי שהמוצרים יתכלו יותר מהר והצרכנים ירכשו מוצרים חדשים כל הזמן. זה מורגש במוצרי חשמל לבית, בסמרטפונים, בבגדים ואפילו בבתים.

  11. יעל,

    נכון, מסכימה איתך בעניין איכות המוצרים. ובכל מקרה זה לה לא "קץ עולם העבודה", זו השתנות, אולי מהירה, שלו, שצריכים להתייחס אליה ולנסות להבין אותה. ההכרזה על קץ, כמו כל הכרזה דרמטית אחרת, לא מקדמת אותנו לשום מקום.

  12. תמר, אם לחדד, אני מתייחס למשפט "אילו באו כל צרכיהם על סיפוקם… כי אז לא היה אכפת גם לייצר עודף של אחד המוצרים". בצרכים מסוימים, הוא קרוב למימוש, לגבי שכבות רחבות מאד בחלק גדול מהעולם, נכון – לא בכולו עדיין.

    אם אני מספק את רעבוני בחביתה טעימה וסלט, לא ממש אכפת לי שידי אינה משגת לפירות יער או פטריות כמהין. אם יש לי חולצה נקייה ומסודרת, לא אוטרד מכך שאיזה מיליארדר מתהלך בחולצות משי עם חפתי זהב. צרכיי מסופקים ואני מרוצה.

    בדברים אחרים אין זה כך וקשה לדמיין בכלל איך זה יכול להתממש. למשל בריאות. לאדם חולה יש צורך בבריאות, בריאות שלמה ומוחלטת. אם כואבת לו היד, תור לאורתופד בעוד שבוע לא מספיק טוב, גם לא למחר. גם לא לעוד שעתיים. אם הוא חש ברע ופנה למיון הוא רוצה לראות רופא מייד, לא בעוד עשרים דקות. השירותים הניתנים כיום, אפילו במערכות הטובות ביותר, אינם עונים על הצרכים. אפילו אם נכפיל ונשלש את תקציביהם.

  13. הטעות הבסיסית של כלכלת הזרם מרכזי היא הנחת המחסור כנקודת התחלה כלכלה, מה שיצר את הכלכלה מודרנית הוא השפע.
    לעצם העניין, עדיף ליצור עבודות חדשות ורצוי שיהיו בתחום השירותים האישיים כך שמחירם הסביבתי יהיה נמוך.

  14. עמית,

    הנחת המחסור היא הנחה פילוסופית כללית לגבי הקיום האנושי. היא אומרת, שתמיד יהיו כאלה שירצו עוד, ובשביל העוד יעבדו, יעבידו אחרים בפרך, וגם יחרחרו מלחמות. הנחה זו, במתכונתה הקלאסית, מופיעה בסיפור הגירוש מגן העדן.

    גם אתה מדבר על עוד שירותים ועוד איכות סביבה, כלומר, ישנם תחומים שבהם יש מחסור. וכשמדובר על שפע בכלכלה המודרנית זה שפע של מוצרים. גם הוא לא בכל מקום ולא לרווחת עובדי העולם השלישי. בכל מקרה, מתכוונת לחזור לקרל מרקס, כדי לראות מה הוא אומר על ה"שפע".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s