ביום ג' שעבר, בא לביתנו איש המנורות של קרל מרקס. לא קרל מרקס ההוא, מלפני מאה וחמישים שנה, קרל מרקס מחנות מוצרי התאורה הירושלמית. מסרנו להם לתיקון את המנורה שמעל שולחן האוכל. מנורה איראנית מקסימה, בת שלושה אהילים מתחרת מתכת עדינה.

מנורתנו האהובה הושבתה בגלל כמה חלקים שנשברו. שמחנו לקבל אותה חזרה כמו חדשה. בתי המנורה שהוחלפו נצבעו באפור כדי שישתלבו עם צבע המתכת של האהיל. חיבורי הפלסטיק וחוטי התלייה מהתקרה הותאמו בתשומת לב. החשמלאי שהגיע להחזיר אותה למקומה, עמד במשך שעה על השולחן עם ידיים מונפות, מושך למעלה ולמטה  בשלושה כבלים חשמליים, כדי לכוון את האהילים לגובה אחיד מעל השולחן.

שילמתי לחשמלאי יותר ממה שסוכם מראש, הודיתי לו בחום על האיכפתיות. התקשרתי לעדנה, מנהלת החנות, והחמאתי לה על עבודתה המושקעת. שניהם שמחו על התודה שלי. הם משתדלים, כך אמרו, שייצא כמו שצריך.

מרקס ועבודה, מחשבותיי התגלגלו לדיון הפופולרי בימים אלה על אי-עבודה מרצון. על חלוקת הכנסה בסיסית (Basic Income) מתקציב הממשלה לכל אזרח במדינה. חשבתי על טענת המודל האומרת כי עולם העבודה נגמר. בעולם העתידי, אזרחי המדינה יסתפקו בהכנסה בסיסית מתקציב הממשלה. הם יעבדו-או-לא, על פי בחירתם, וישוחררו לתחביביהם. כמה מהם יגלו את יצירתיותם החבויה, ויהפכו אותה לעיסוק מתגמל, אחרים ייהנו מהפנאי. ללא כל ספק, דיון מרתק, וראוי לתשומת לב. אשים לרגע בצד את כלכלנותי היבשה, ואעסוק רק בהיבטי איכות החיים של הרעיון המהפכני.

ההצעה להכנסה בסיסית מתעלמת מתפקיד חשוב המיוחס לעבודה: הענקת משמעות לחיים. תחביב נחמד לא ימלא את הפונקציה הזו. הוא גם לא יוביל את בעליו למסלול השתכרות והגשמה משמעותי. מוצרט גדל להיות מוצרט לאחר משטר נגינה מפרך מאז גיל שלוש. אחרים, נהיו סנדלרים טובים לאחר מספר שנים בתפקידי שוליה. בעלי מלאכה הגונים צומחים רק בתוך מסגרת. ואולי הבעייה עם העבודה היום היא היעדרה של מסגרת מצמיחה. יחסי הסחוט-וזרוק של מקום העבודה היום לא מקנים משמעות.

השינוי המהותי בדמותה של העבודה התרחש בשנות השמונים. אז, בחסות המודל הניאו-ליברלי, החלה הפגיעה בעובדים. היום, גם עובדים בכירים בחברות עסקיות מצליחות מרגישים מנוצלים ומושפלים. לא לחינם צץ הביטוי "עבדי ההיי-טק". ובמקום לבדוק את הגורמים לתנאים הלא מיטיבים, מפנים את ההמונים לאוטופיה שלא ברור איזה רמת חיים היא תספק, ואיזה מסגרת חיים היא תיצור.

מודל הכלכלה העכשווי, המרכז את רוב ההון ורוב הכוח בידי מעטים, פוגע לא רק בשכירי הארגונים הגדולים, אלא גם בעצמאים הקטנים, עמוד השדרה של הסדר הבורגני. ההצעה לשכר מחיה באה לענות על המצוקה הזו, אך לא ברור מדוע היא מציגה את ההתארגנות הנוכחית כדבר המובן מאליו. האם מחמת החשש מזעמם של העומדים בראש? ניתן להתרשם, שפופולריותו הגדולה של מודל ההכנסה הבסיסית, הלכאורה חדשני, שואבת  מהיעדר רצון לאתגר את מבנה הכלכלה השולט. מתוך אותה התחמקות, מעצימים את השפעת הקידמה הטכנולוגית של התקופה, כאילו שלא ארעו קפיצות כאלה בעבר, כאילו שהן לא נבלעו בזרימה ההיסטורית.

ונקודה אחרונה. עבודת ההמונים הופכת להיות מיותרת, כך אומרים, בגלל רווייה במוצרים בעולם המתועש. ומה עם העולם הפחות-מתועש? הוא לא נחשב? מיליוני אנשים מועסקים בעולם ההוא בשכר רעב ובתנאים פיזיים בלתי-נסבלים. לא אי-שם בקצה אסיה, כאן, קרוב, באירופה המזרחית. מאמר מעניין בדבר ראשון מיום א' מתאר כמה מפעלי הלבשה שכנים. האם גם  לאחר שנצרף את עובדיהם, נקבל בתחשיב ההכנסה הממוצעת לנפש רמת חיים המאפשרת לא לעבוד? שאלה טובה, כדאי להשיב עליה לפני שנסחפים בחזונות רבי-השראה.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***