מפעל חיפה כימיקלים הוקם ב-1966, כשותפות של שתי חברות ממשלתיות – בתי הזיקוק ומחצבי ישראל. המפעל לדשנים וכימיקלים מושתת על חומר גלם מקומי ותהליך ייצור ישראלי מקורי. הקמתו תבעה השקעה ממשלתית כבדה, והפרטתו הוצעה בתור פיצוי עליה.

כך, כבר בשנת 1975, ניסה שר האוצר מטעם העבודה, יהושע רבינוביץ', למכור את המפעל למשקיעים זרים. כוונתו מומשה ב-1980, כש-26% ממניות חיפה כימיקלים נמכרו לחברה אמריקאית. מאוחר יותר, הן עברו לקבוצה אמריקאית חדשה בראשות אריה גנגר, שהוסיף ורכש עוד חלקים במהלך שנות השמונים.

באותה תקופה עבדתי במשרד התעשייה והמסחר. לא ישבתי בדיונים על המכירה, אבל אני זוכרת דיבורי מסדרונות על גנגרנה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה כימיקלים לישראל הפך לסמל הפרטה-ללא-הצדקה. מפעל מצליח ורווחי, מפעל המנצל חומר גלם מקומי, יידע והשקעה ציבוריים – למה להפריט, למה לאנשים מבחוץ.

סיבוב נוסף בהפיכתו של המפעל לסמל אירע ב-1996, מספר חודשים לאחר שנתניהו מונה לראש ממשלה. באותה תקופה כתבתי ב"גלובס", ואת התיאור הבא אני שואבת ממה שפירסמתי בטור שלי ב-6 לינואר 1997. תחת הכותרת "נולדה מחדש, 29.12.1996", טענתי כי המאבק המר שניטש בין הממשלה להסתדרות מסמן את ראשית היחלצותה של ההסתדרות ממשבר שנות השמונים והתשעים.

עוינותו של נתניהו להסתדרות, חודשים מספר לאחר שמונה לראש ממשלה, הייתה קשה וגלויה. היא בוטאה בצעדים כוחניים כלפי העובדים בתקציב 1997, ובצווי מניעה בהשראת הממשלה לשביתות שההסתדרות יזמה. כל אלה דחפו את ההסתדרות להשבתה לא-מאושרת, שביתה כללית שפרצה ב-29 לדצמבר. תגובתו של ראש הממשלה הייתה: "אני אומר לראשי ההסתדרות, המדינה הזו לא שייכת לכם, היא של כולם."

צעד בוטה נוסף של הממשלה באותו 29 לדצמבר הוא מעצרו של יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, שלמה שני, בדרכו מחיפה לתל-אביב. מנגד, היו כאלה שהסתייגו מהכוחנות האנטי-הסתדרותית. שופטו הראשי של בית הדין לעבודה בחיפה, דורון מייבלום, נענה ביום ההוא לבקשת ההסתדרות, והוציא צו מניעה זמני ליוזמת ביטול הסכמי העבודה הקיבוציים בחיפה כימיקלים. ועד העובדים במפעל החיפאי ראה בניסיון לבטל את ההסכם הקיבוצי, צעד מכוון להחלשת עובדיו, לאחר פתיחת עוד מפעל של החברה בדרום. לטענתם, ההנהלה חתרה לפטר עובדים במפעל הישן ולהסיט פעילות דרומה, עקב תמיכת הממשלה להשקעה החדשה, ואי-מחויבותה של ההנהלה להסכם קיבוצי שם.

ימי השביתה בחיפה כימיקלים צפון נותרו אצלי כזיכרון חי. ביליתי שעות בטלפון עם יו"ר הוועד דאז, דוד רביב. השקעתי כוחות רבים בסיקור הסכסוך מתוך הרגשה: זו מלחמה על הבית. אבן דרך בהשלטת הכלכלה החדשה בישראל.

חלפו מאז יותר מעשרים שנה. חיפה כימיקלים הפכה לחברה של מספר מפעלים. סכסוכי העבודה בה תועדו בשני סרטים, והסיפור לא תם. פעם זה סכסוך על התאגדות עובדים בדרום, פעם אחרת מאבק בצפון נגד פיצול העובדים לארבעה מעמדות שונים, ומעברם מהתאגדות בהסתדרות לכוח לעובדים. עכשיו זה שימוש ציני בעובדים כבני ערובה במשא ומתן בין הממשלה להנהלה על כיבוד בטיחות הציבור.

חיפה כימיקלים היה ונותר סמל. סמל למסירה קלת-ראש של נכסים לאומיים לידי זרים. סמל לשבירת העבודה המאורגנת בישראל. סמל להכפפת ריבונות המדינה לכסף זר. סמל לדריסת רגשות וערכים לאומיים.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***