הסוציאל-דמוקרטיה חוזרת, איש לא יעז לחלוק על הקביעה. בבריטניה היא בולטת יותר מהתפלגות אחוזי ההצבעה המפלגתית, מאשר מהתפלגות מושבי הפרלמנט. הניתוח הישיר על פי אחוזי הצבעה אינו מעוות על ידי החישוב האיזורי, והוא אומר: 42.4% לשמרנים, 40.0% ללייבור. השאר מתחלק בין מפלגות קטנות שלא יובילו את השלטון.
מעניין לראות כי התמיכה בלייבור גדלה ב-10% כמעט מאז הבחירות הקודמות, והתמיכה בשמרנים בקצת יותר מ-5%. תפישתו של הציבור התחדדה, כך נראה, והוא הסיט את כוחו מהשוליים למרכז. חשוב לראות כי בוחרי הלייבור, בהצבעתם, הביעו תמיכה באמצעי מדיניות שהיו מנועים מאזכור ודיבור עד כה: הלאמה מחדש של שירותים ציבוריים מופרטים והרכבת בראשם. החזרת האיגודים המקצועיים למקומות העבודה. העלאת מס החברות.
כדאי לשים לב גם להצנעת כמה מיסודות הסוציאל-דמוקרטיה בתעמולה. קורבין לא הבטיח את החזרת מעמד העובדים לימי תפארתו: משרות קבועות, תגמול הוגן, כבוד. זאת, מחמת הקושי להבטיח הבטחות כאלה בעידן הגלובליזציה. הוא גם מיעט להתייחס לסוגיית הלאומיות שהוזנחה בעשרות השנים האחרונות. רגשות אלה – מעמדיים ולאומיים – זכו להכרה בסוציאל-דמוקרטיה האירופית הקלאסית, כגון זו של סקנדינביה. רגשות אלה בוטאו בברקזיט, והתעלמותו של קורבין מהם דחפה לנדידת מצביעי לייבור ותיקים למפלגה השמרנית.
מצדה השני של התעלה, עוד ניצחון גורף של שמאל-לכאורה. מיהו השמאל האמיתי – זה של קורבין עם שלל הבטחותיו, או של מקרון עם כוונותיו המוצהרות לפגוע בזכויות העובדים? נתחיל בשם המפלגה הצרפתית – "קדימה" בתרגומו לעברית – איזה מסר פוליטי הוא מבטא? נמשיך בפרטי מצעה: תבשיל בנוסח שרדר-בלייר, זכר לקולינריה כלכלית של ממשלות בריטניה וגרמניה בסוף שנות התשעים-תחילת האלפיים. סוג של שמאל-מרכז מהעידן ההוא. שמאל-מרכז שאינו רואה יתרון בהבלטת שמאלנות.
ועם כל ההסתייגות מהמזיגה הניאו-ליברלית שבסיר, אי-אפשר להתעלם מחברותו הקודמת של מקרון במפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. הצלחתו בבחירות אומרת כי עבר סוציאליסטי כבר אינו פריט ביוגרפי שיש להסתיר. נהפוך הוא, סוציאליזם הוא פריט ביוגרפי מועיל, אם משתמשים בו במידה הראויה.
רחוק משם, בעברו המזרחי של האוקיאנוס, קיבלה הסוציאל-דמוקרטיה ביטוי מעוות ברוח המקום והתקופה. חבר המפלגה הדמוקרטית, ג'יימס הוג'קינסון, ירה בחברי קונגרס רפובליקנים ששיחקו בייסבול בוירג'יניה. המתנקש היה פעיל בקמפיין הבחירות של ברני סנדרס הסוציאל-דמוקרט. סנדרס, כצפוי, גינה את המעשה.
סובלנות והתקדמות זהירה למטרה הן מיסודות הסוציאל-דמוקרטיה. עם זאת, ולהבדיל אלף-אלפי הבדלות מהסיפור הקודם, ניתן לקלוט טון כוחני ולא-סובלני גם בהתמודדות הנוכחית על ראשות מפלגת העבודה. תשעה מועמדים, חלקם לא מוכרים לציבור. עיסוק רב מדי בתדמית כל מועמד, ובהשמצת מתחריו. ליבוי תגרות מילוליות במקום מצע ברור.
משהו קורה בשמאל-מרכז בעולם ובישראל. יסודות הסוציאל-דמוקרטיה עומעמו בעשרות שנות שלטון הימין. כמה מהיסודות הישנים אינם רלוונטיים עכשיו. אך דבר אחד חייבים להחזיר: את המסורת המפוארת של הידברות. מסורת זו טבעה בים רטוריקה ירודה של התקשורת העכשווית.
הנה, פתאום אחרי המשברים, חוזרים לסוס הסוציאל-דמוקרטי הישן והטוב. חוזרים אליו כי הסוס הקודם הכזיב. חוזרים אליו כי הוא עטוי בהילת מנצחים. האם די בהילה? מה נעשה כדי להבטיח את הניצחון? נזכיר לציבור כמה יפה הסוס הזה מדבר עם אנשים. איך הוא יודע לומר על-מה ולמה.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
תמר כמו תמיד מעולה
אהבתיאהבתי
כמו תמיד, תודה.
אהבתיאהבתי
ואת לוחשת לסוסים: הלוואי והסוס הסוציאל דמוקרטי ינצח במרוץ! אמן ואמן
אהבתיאהבתי
לא רק לוחשת גם מאכילה. ועכשיו נראה אם הם ירצו לאכול.
אהבתיאהבתי
התמונה בינתיים די מבלבלת. מקרון בא מהמפלגה הסוציאליסטית אבל הלך בנפרד והדיבור שלו על זכויות עובדים מסביר אולי את המיעוט חסר התקדים של מצביעים (הבנתי שבעיקר בסיבוב השני), שהוא מעין רמז – יש לך רוב בפרלמנט, אבל הציבור לא יצא להצביע. השמאל התפלג כמיטב המסורת מעוררת הצמרמורת.
קורבין חיזק את הלייבור – אבל יושב באופוזיציה.
סנדרס עשה לקלינטון בי"ס אבל בסוף יושב בית הלבן מעין חייזר שבתחילת הדרך היה דווקא חבר במפלגה הדמוקרטית.
בלי קשר לכל זה – נראה לי נכון שמי שרוצה להציג אלטרנטיבה לימין בישראל, אסור לו להיות יותר ביבי מביבי, אלא ההיפוך שלו – וההיפוך שלו זו היכולת לחבר, שאת זה ביבי אפילו לא יודע איך מאייתים.
העניין הוא שזה לא משהו שעושים אסטרטגיה עם מומחים – זה צריך להיות איכשהו משהו אותנטי שבא מבפנים, יחד עם עמוד שדרה ואמירות בהירות שלא מבטלות זו את זו.
האלטרנטיבה צריכה להיות משהו כמו- בואו לגדול איתנו ביחד.
ובשביל זה צריך שיהיה עם מי….
אהבתיאהבתי
סליחה על קצת טרחנות.
אפרופו לדבר ולחבר, הנה דוגמא משתי תגובות לפוסט שהתפרסם ב"עבודה שחורה"
http://www.blacklabor.org/?p=59149
אהבתיאהבתי
נעמי,
בגלל כל מה שכתבת (ואני מסכימה עם עיקרו) אני מדגישה את ה"לדבר". צריכים לאחד את השמאל-מרכז, צריכים למשוך אליו את הציבור הרחב, ובשביל כל זה חייבים להבהיר מושגים. חייבים לדבר.
אהבתיאהבתי
ברני סנדרס גינה את המעשה אבל הרדיקליזם הצעקני שלו הוא שורש האלימות הזו. וקורבין לא שונה ממנו מבחינה זו במאומה. וגם אצלנו תודה לאל איש שמאל טוב הוא כזה שממציא היסטוריה ישראלית שלא היתה, מפקפק בחשיבותה של הלאומיות הפרוגרסיבית אפילו, וקורץ אל מעבר לגדר אל עבר הרדיקליזם הנבוב מבית מדרשו של הקשת ושאר ירקות. אכן כן, שובה של הסוציאל-דמוקרטיה מבורך, אבל כדאי שלא נעצום את העיניים לא בפני הטימטום היסודי והעמוק של השמאל 'החדש' (שמאז שהוכרז כ'חדש' למרות שאף פעם לא היה לא שמאל ובוודאי לא חדש עברו כבר חמישים שנה ויותר) ולא בפני כל סוג אחר של צעקנות רדיקלית. אותך תמר אין צורך לשכנע בחשיבותה של רצינות. אבל כמו שאמר מי שאמר (סנטיאנה אם אני זוכר טוב) מי שלא לומד היסטוריה נדון לחזור עליה. והקורביניזם הסנדרסיסטי האלים והנבוב כבר מזמן עבר בדיקות מכס בחיפה.
אהבתיאהבתי
אודי,
אולי זה השלב בהיסטוריה שבו אנו נידונים להיות עכשיו (הפרספקטיבה שלך כהיסטוריון בדברים האלה טובה משלי). וכן, אנחנו שם, בשלב צעקני, וזה בעייתי ואולי מרחיק מצביעים. זו גם אינה רוחה של הסוציאל-דמוקרטיה הקלאסית הישנה והטובה. על כן אני כותבת את מה שכתוב כאן: בואו נדבר, בואו נטחן את הדברים שוב ושוב.
אהבתיאהבתי