זה סיפורו של הרס מיותר. מיותר לציבור מסיבות ענייניות. מיותר למגשימיו, שכמסתבר, לא מפיקים ממנו תועלת. עד לא מזמן רווחה ההשקפה כי הציבור מכיר תודה על כל הוזלה במזון. והנה, אנחנו למדים: הציבור לא פראייר, הוא מבין את חשיבותם האמיתית של הדברים.

סקר פוקח-עיניים של המכללה החברתית-כלכלית וקרן ברל כצנלסון שם את מחירי המזון במקומם האמיתי. הסקר שבוצע על ידי מכון פאנלס, ומקיף 500 נשאלים, שם את מחירי המזון בתחתית מסדר הסוגיות החברתיות החשובות לנסקרים. מבחינתם, הכי חשובה (36%) היא סוגיית השירותים החברתיים. אחריה, מחירי הדיור (29%), שכר ותנאי עבודה (25%). ולבסוף, 9% חושבים כי מחירי המזון הם ה-סוגייה.

רוב הציבור לא למד את המשנה הסדורה של חשיפה ליבוא, אך הוא קולט את תוצאותיה בחושיו. חלק ניכר מהמזון המעובד, המהווה כ-14% מסל הצריכה הממוצע בישראל, חשוף לתחרות מבחוץ כבר הרבה שנים. למרות חשיפתו, רק חלק מפוטנציאל הרכישות בו ממומש. רבים מעדיפים את הייצור המקומי משיקולי טעם, טריות, נאמנות ליצרן, וכשרות. כך, למשל, מדף הקפה והתה במרכולים נותר ישראלי במידה רבה למרות ההיתר ליבא.

במוצרים שבהם נוכחות היבוא מורגשת על מדפי המרכולים, כגון שימורי דגים או פסטה, הציבור לעתים קרובות נוכח כי המחירים לא יורדים. זאת, משום שיבוא מוצרי מזון דורש היערכות אחסון-שיווק-הובלה מורכבת. על כן, מוצרי מזון בסיסיים בעלי תפוצה עממית בדרך כלל מובאים על ידי יבואנים גדולים. לעתים קרובות אלה הם היצרנים המקומיים באותו תחום, הממירים את ייצורם ביבוא. ובמילים אחרות, היבוא אינו מציב כאן תחרות מיטיבה בין הרבה מאד מוכרים, הוא רק מעמיד יבואן ריכוזי במקום יצרן ריכוזי.

בדרך, עומדות רשתות השווק עם גזירת הקופון שלהן. מבחינתן, העיקר למכור בזול, למי-אכפת איכות או שירות. קריאת מפה נכונה מצדן? יותר ויותר ממכריי מפצלים את קניותיהם בין מוצרים יבשים במרכולים לתוצרת חקלאית טרייה בחנויות הייעודיות ובשווקים.

וכאן אנו מגיעים לנשוא הכותרת, החקלאות. ההוצאה על ירקות ופירות תופשת פחות מ-3% מסל הצריכה הממוצע בישראל. בשר, דגים, ביצים, פירות וירקות טריים תופשים עוד 4% מסך ההוצאה על צריכה. ביצים, שעל יבואן ניטשת מלחמה, תופשות כ-0.3% מהסל. מיותר לציין את  החיבור בין גידול עופות לביצים, לגידולן לבשר, ולענפי חקלאות אחרים. סגירת ענף אחד לעתים מערערת את בסיס קיומו של המכלול.

מוצרי החקלאות הטריים תופשים כ-7% מסך ההוצאה על צריכה בישראל. אפשר על-כן להתרשם שהציבור מתייחס לסוגיית מחירי המזון כערכה. מה שנותר עוד לפתוח ליבוא – בעיקר תוצרת חקלאית טרייה – מהווה חלק קטן ביותר ממדד המחירים לצרכן. זאת, בהשוואה לדיור, למשל, התופש כ-25% מהצריכה הפרטית.

ומה מקבלים תמורת אותו חיסכון מזערי? מזון מן החי לא הכי טרי, לא הכי מפוקח בגלל הריחוק מהצרכנים. ירקות ופירות במחירי חיסול, הודות לאי-טריותם או להפרת סטנדרטים בריאותיים בגידולם.

פרק תמוה במדיניות פתיחת החקלאות ליבוא הוא התראת הרגע-לפני הניתנת לקראת חגים או בתגובה על התייקרות אקראית של מוצר כלשהו. החקלאות, מעצם טיבה, מכתיבה היערכות של חודשים מראש. מסיבה זו היא עדיין מתוכננת ומפוקחת על ידי הממשלה במדינות רבות. הצפת השוק ביבוא, דווקא כאשר החקלאי עשוי לזכות בתמורה ראויה, משבשת את התארגנותו ארוכת הטווח.

הרס של טבע, של איכות חיים, של ערכים, של עוד כמה דברים טובים, לשם-מה? אפילו לא לתפארת שר האוצר ושר החקלאות. זה לפחות מה שהציבור אומר. כדאי להקשיב לדבריו.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***