לומר אז-מה לטענה כולם-עושים-ככה. זה נכון לחיי הפרט ולחיי אומה. זה נכון גם לאחת משאלות היסוד של הכלכלה הקלאסית: לפתוח או לא לפתוח את המדינה ליבוא.
תורת הכלכלה קוראת לפתוח, בהתבסס על תנאי יסוד מסויימים. הפתיחה מעשירה את המבחר בשווקים, ועשויה להוריד את יוקר המחיה. ומנגד, פתיחה שבה לא מתקיימים תנאי היסוד, לעתים קרובות משמשת להעברת מקומות עבודה ממדינות מפותחות למדינות פחות מפותחות.
סוגייה מורכבת זו מילאה חמש-עשרה שנים טובות מחיי. במשרד התעשייה והמסחר עסקנו בכל היבטיה: ניתוח התנאים ההכרחיים להפקת תועלת מפתיחות בין-לאומית, המעקב שצריך להיעשות אחר מה שבפועל קורה, וצעדיה של הממשלה להחזרת האיזונים.
על סמך הלימוד הזה התנסחה עמדתי, התומכת בפתיחות בין-לאומית מבוקרת. בספרי "ברוכים הבאים לשוק החופשי" ובהרצאות רבות, הבאתי עדות לפגיעה הקשה שספגו התעשייה בישראל, וכלכלתה בכלל כתוצאה מחשיפת שנות התשעים ליבוא. מספר העובדים במגזר הטקסטיל וההלבשה בתעשייה נחתך מכ-45 אלף איש באמצע שנות התשעים לכעשרת אלפים ב-2015. זו ההמחשה הדרמטית ביותר למה שקרה, ויש עוד רבות כמוה בענפי התעשייה המסורתיים. מספר העובדים בתעשייה כולה קפא על כ-370 אלף איש מאז ועד היום. חלקה של התעשייה בסך התעסוקה במשק, שהיה כרבע ויותר בשנות התשעים, נפל לכמחצית מזה בימים אלה.
התפתחות דומה של סגירת מיליוני מקומות עבודה בעולם המתועש, והעברתם לסין ולשאר המדינות המתפתחות, היא שעומדת בלב השינוי הפוליטי המתחולל היום. בחירת טראמפ בארה"ב, הברקזיט בבריטניה, שגשוג מפלגות המחאה ברחבי אירופה. לאחר עידן של פתיחות מבוקרת ולאומיות בריאה – עידן שנות הארבעים עד שנות השבעים – בא עידן של ליברליזם שקרי וצבוע. ועכשיו, זמן התגובה לשקרים – תגובה לא בריאה של לאומנות מפחידה.
אחרי שלושים שנות פתיחות, פורצת עכשיו ההתנגדות לגלובליזציה-ללא-גבולות. לי זה מזכיר הרצאות שהרציתי במשך שנים, בהן הצגתי את הרס התעשייה בישראל, ואת השלכותיו. סגירת מקומות עבודה יציבים ומכבדים, והפיכת העובדים בהם למובטלים או למועסקים-ללא-כבוד. היו מגיבים רציניים שאמרו לי: ככה זה בארה"ב, ככה זה באירופה, ככה זה במדינות סוציאל-דמוקרטיות וותיקות. חלקם של הענפים המסורתיים בתעשייה, וחלק התעשייה בסך התעסוקה הולכים ופוחתים.
השבתי כל מיני תשובות, ובדיעבד ברור לי מה הייתי צריכה לומר: ככה כולם, אז-מה? אולי הם טועים. כל מדינה עם ההיסטוריה שלה, עם מצבה האסטרטגי האיזורי, עם ערכיה הלאומיים.
ככה כולם, אולי זה טוב בשבילם, אולי לא. עצמאות היא היכולת להגדיר לעצמך את אמונותיך. ערב יום העצמאות תשע"ז. תמיד יום של חשבון נפש.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
נכון."השבתי כל מיני תשובות, ובדיעבד ברור לי מה הייתי צריכה לומר: ככה כולם, אז-מה? אולי הם טועים. כל מדינה עם ההיסטוריה שלה, עם מצבה האסטרטגי האיזורי, עם ערכיה הלאומיים".
אחרת אנו הופכים לעוד אדמה כבושה של הפלוטוקראטייה המקומית והגלובלית.כלומר-עם עבדים.
אהבתיאהבתי
מיכאל,
נכון ותודה.
אהבתיאהבתי
אני חושב שאת טועה. אנסה להבהיר מדוע:
לכאורה את טוענת שצריך היה לשמור על התעשייה המסורתית מפני תחרות ושלכאורה אין לכך מחיר. מנגד אפשר להבין מדבריך שלמדיניות כלכלית-ליברלית לא היתה תרומה לשיפור רמת החיים של תושבי ישראל. אבל יש מחיר לשמירה על תעשייה מסורתית והוא קשור בהאטת קצב הפיתוח הכלכלי ועליית רמת החיים. הרי פתיחת המשק תרמה לעליית קצב הפיתוח הכלכלי.
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של פיתוח כלכלי שבתחילה מתפתחת תעשייה על חשבון (הצטמקות) החקלאות ובמקביל יש תנועה מן הכפר אל העיר. ובהמשך מגזר השרותים מתפתח על חשבון התעשייה המסורתית והחקלאות.
כמובן שאת גם צודקת שאת מבקרת את כל מה שקשור בפלוטוקרטיה אבל זאת בעיה בפני עצמה והמדיניות הכלכלית הקלאסית אמורה למנוע את התפתחותה.
אהבתיאהבתי
דוד,
תודה על הערותיך, והנה תגובתי:
לא כתבתי שהיה צריך לשמור על התעשייה המסורתית בפני תחרות, המשק הישראלי החל להיפתח לתחרות כבר בסוף שנות ה-50, בליווי הצהרה חגיגית של פנחס ספיר על יתרונות הפתיחות.
ממילא גם לא הכחשתי את תרומת הפתיחות לשיפור רמת החיים. דיברתי רק על פתיחה מבוקרת, וזה מה שלא היה בשנות התשעים בישראל ובמדינות המערב.
את התוצאה הכלכלית, ונגזרותיה הפוליטיות של פתיחה חפוזה ולא מבוקרת, רואים כעת בישראל ובכל מקום.
אהבתיאהבתי
אחת הדוגמאות של הפתיחה הלא מבוקרת היא אי ההיצמדות לרכישות גומלין.
איני יודע כמה מקומות עבודה אבדו בעניין הזה.
אהבתיאהבתי
נקודת המוצא שלי, תמר, שאת מלומדת בנושא. לכן אשאל: מהי התוצאה של ה"פתיחה הלא מבוקרת"? מה "רואים בכל מקום"?
אני למשל יודע שהתוצר המקומי (במונחי כוח הקניה) צמח יותר מפי 2 מאז שנת 2000.
באותו הזמן התוצר המקומי (במונחי כוח הקניה) צמח "רק" ב-75%.
אני גם יודע שכוח העבודה גדל והולך ושיעורי האבטלה ירדו בעשור האחרון.
אני גם יודע שמדד אי השוויון הוא בתהליך שיפור איטי (איטי מאד לדעתי).
חוץ מכל זה חג שמח.
אהבתיאהבתי
דוד,
אתה כותב שהתוצר המקומי גדל פי שניים וב-75% – לא ברור.
נכון, התוצר המקומי גדל, תוצר שירותים שונים. גם התעסוקה גדלה – שומרים בקניון וכד'. ענפי המשק היצרניים, כגון תעשייה וחקלאות הסובלים מהחשיפה, מדשדשים במספר העובדים שלהם.
אהבתיאהבתי
לקסי,
כן, רכש גומלין הוא אחת הדוגמאות, ויש עוד הרבה.
אהבתיאהבתי
אכן השמטתי ויצאה סתירה. הכוונה בשורה השניה היתה "התוצר המקומי לנפש צמח ב-75%" – המשמעות היא שרמת החיים צמחה ב-75% במהלך 17 השנים האחרונות. זה לא נתון חסר חשיבות כאשר מנתחים תהליך של התפתחות כלכלית..
מה לעשות והתליכים של התפתחות טכנולוגית מתחיל מהחקלאות ועובר את כל המגזרים ומפנה לבני אדם זמן לצרוך שרותים. מבחינה זאת ראוי לציין "שרותים יצרניים" מתרחבים. כל עוד היצרנות והיצירתיות נמשכות המצב הכלכלי משתפר והולך. לא ראוי ליצר תחושה שזה תהליך שלילי, במיוחד שעליה ברמת החיים היא תוצאה שלו.
עוד נקודה שראוי לזכור ולהזכיר. מצבו הכלכלי של העני היום הרבה יותר טוב מזה של העני בשנים הקודמות. מצד שני יש לי גם ביקורת: יש תהליך של התחזקות הפלוטוקרטיה, אבל זה לא פועל יוצא הכרחי של ניהול מדיניות כלכלית ליברלית. משמעות הדבר היא שהישבים בשלטון לא מקיימים את ההמלצה של המודל הליברלי לפרק מונופולים וריכוזיות במשק. המעניין בהקשר הזה שראש הממשלה הנוכחי יודע היטב שצריך לעשות זאת הרי זה מה שהוא כתב בתוכנית הכלכלית שהגיש לאחר שמונה לשר האוצר בממשלת שרון.
אהבתיאהבתי
המודל הניאו-ליבראלי הכולל הפרטה פרועה והרס מדינת הרווחה משתולל בארץ ובעולם המערבי מזה כ-40 .ארה"ב היא המודל הפלוטוקראטי של השתלטות האלפיון העליון על כל השאר. אין פה שום טעות או "סטייה מהמודל הליבראלי".זה המודל הניאו-ליבראלי בכל "הדרו".
אהבתיאהבתי
דוד סיון, הנתונים ההערכות על עליה ברמת החיים ועל שיפור לכאורה במצבו של העני כבר הושמעו פעמים רבות והם מפספסים כמה דברים חשובים:
1. הביטחון הכלכלי של הרוב הגדול כאן – עניים ומעמד ביניים – ירד דרסטית. רק שחוסר ביטחון זה לא נמדד בנתונים שבהם נהוג למדוד כלכלה.
2. לפי ההגדרה המהותית של עוני (ולא הגדרות הסרק של עוני יחסי ואבסולוטי), כלומר, הקושי לספק את הצרכים הבסיסיים, אנשים מתקשים יותר לספק את צרכיהם הבסיסיים. למשל, דיור שכבר לא צריך להרחיב עליו את הדיבור, תחבורה שהופכת ליותר קשה ועתירת יוקר מחייה (נושא יותר מורכב מדיון על כבישים חדשים שנפתחים – יש ביקוש מושרה שרק מחמיר את המצב על הכבישיפ, פירבור שלא נפסק למרות ביקוש גדול לעירוניות ועוד). למשל בריאות למי שאינם יכולים לעמוד בסבך הביטוחים הפרטיים והסמי-פרטיים.
וכן – אפשר להגדיר בקלות צרכים בסיסיים. 5 הממים? פירמידת הצרכים? זה לו מונע מכל מיני מגיבים לשאול את השאלה "מי יחליט מהו צורך בסיסי?" כאילו שאין דבר כזה. אז זהו – שיש.
3. המצב של המוצרים הציבוריים מדרדר. העניים הם אלה שהכי זקוקים להם ומעמד הביניים נעזר בהם, והעדרם גורם למעמד הביניים לשלם על תחליפים פרטיים או פרטיים למחצה (ע"ע יוקר מחיה) והעניים – הולכים לעזעזל. כבר היום הם מתקשים להשיג דיור עקב ההתנכלות לדיור הציבורי.
4. החוב על צורותיו השונות והמשונות (אשראי, תשלומים, ליסינג, משכנתאות, הלוואות קיץ מרעננות…) גדל והולך וחלקו הסמוי בתוצר גדל.
5. לא מזמן ראיינו ב"דה-מרקר" כלכלן (אינני זוכר מי הוא) שהזהיר שבשנים האחרונות הצמיחה בישראל היא יותר מחזורית ופחות מבנית. לפי המושגים שהוא השתמש צמיחה מחזורית היא צמיחה שנמחקת במיתון. היו עוד דעות גם מכיוון כלכלנים "מסורתיים" או שמרנים על הבעייתיות של כלכלה שצמיחתה מבוססת בעיקר על צריכה.
אהבתיאהבתי
נ.ב: אני (עדן בר-לב) הוא המשתמש האנונימי מהתגובה הארוכה לדוד סיון, פשוט לא הייתי ערני לכתוב את שמי בתגובה 🙂
אהבתיאהבתי
עדן, מיכאל,
תודה, עמדתם במשימה בכבוד. לי זה כבר נראה מיותר להסביר מדוע לא-כל-כך נפלא כאן ובמדינות מפותחות רבות אחרות. אבל מסתבר שישנם כאלה, כמו דוד סיון, שעדיין מתעקשים לדבוק באמונתם.
אהבתיאהבתי
סעיף 4 בתגובה של עדן מספר כמעט את כל הסיפור. לא זו בלבד שהשכר מתחלק באופן פחות שוויוני וללא מינימום של ביטחון תעסוקתי (שאמור לפחות לגבות את החיים על חובות – משכנתאות ובכו', ובלעדיו יתכן שמדובר בכלל בחובות אבודים), הרי שהתעסוקה היא במקרים רבים חלקית ונרשמת כמלאה. העובדים נאלצים לצרוך סחורה מיובאת זולה מאוד באיכותה. אין בכלל חיסכון לטווח קצר ובינוני, וכל הוצאה מעבר לשוטף מובילה להגדלת צריכת האשראי השוטף שבלעדיו רבים פשוט לא יכולים להתקיים. כל האשראי הזה נרשם, כך הוסבר לי, כהון גדל של הבנק….
אז בטח שהחיים פנטסטיים…במיוחד לשכבת השומן שמכסה על מרק די דליל מתחתיה….
והנה מסתבר שאנשים אינם מטומטמים. נמאס להם. הם פונים בצר להם למי שנמצא בסביבה. אם זה טראמפ – שיהיה טראמפ.
והכי מעניין – מדובר בוואריאציה על תופעות היסטוריות מוכרות. רק שאף אחד לא טורח ללמוד מהן.
ומה שסיוון מתאר כאיזה ניהול לקוי של כלכלת השוק רק מוכיח שאין לו טענה. איפה הוא ראה פעם ניהול "נכון" כזה?
בתאוריה הכלכלה הקפיטליסטית נהדרת כמו זו המרכסיסטית.
אהבתיאהבתי
תחליטו בעצמכם אם האנלוגיה תופסת.
אי שם (ברח לי התאריך) התנהל בשוויץ משפט עם פרוטוקולים מסודרים נגד – תרנגול. האשמה היתה שהגבר הלז – הטיל ביצה. לא זוכרת מה היה גזר הדין. על כל פנים האשמה ברורה – שבירת הכללים. אז באמת אולי צריך להעמיד למשפט את כל המנהיגים שהבטיחו "שבירת מונופולים" ובסוף מה? בסך הכל הטילו ביצה…….נגד כל הכללים…..
אהבתיאהבתי
נעמי,
תודה, כמובן שאני מסכימה עם מה שאת כותבת. אני מעדיפה לחדד נקודה אחת בכל מאמר כאן, התמונה השלמה מופיעה במאות המאמרים המתפרסמים, ובתגובותיכם המעשירות את הדיון.
אהבתיאהבתי
תמר, כנראה שהאמונה שלך חזקה יותר מעובדות ונתונים. אני מתחיל להתאכזב מהתגובות המזלזלות שלך בהקשרים האלה. הרי את יכולה לנסות להראות שהנתונים שהצגתי אינם נכונים או לא מציגים תמונה שלמה. בחרת לא לעשות זאת ובמקום זאת להודות על תגובות אחרות שעוד פחות מתמודדות עם העובדות.
נעמי, כדאי שתקראי את דברי שוב את מה שכתבתי ותראי שבשום מקום לא כתבתי על "ניהול לקוי" של כלכלת שוק.
עדן, אני מודה לך על הגדרות סרק מהו עוני. הן רק מעידות שאינך מבין את ההגדרה המקובלת של עוני. אני גם מציע לך לקרוא את דו"ח העוני השנתי של הביטוח הלאומי.
אהבתיאהבתי
דוד,
עניתי לך עשרות פעמים כאן ובמייל. אשמח לענות גם בהמשך לתגובות המכבדות אותי ואת הקוראים. אני מתאמצת למקד, אודה לך על תגובות ממוקדות לעניין שהעליתי.
אהבתיאהבתי
תמר,
לא נכון שענית עשרות פעמים.
התגובות שכתבתי רלוונטיות מאד לעניין שהעלית.
אהבתיאהבתי