מהצרכן-הפראייר לבן-דוד-העני

סיפרו לכם שאתם הצרכן-הפראייר: כל מוצר שאתם קונים כאן, זול יותר בחו"ל. סיפרו לכם שיצרני המדינה, תעשיינים וחקלאים, עושים עליכם קופה. זאת בעזרתם של כמה פקידי ממשלה – אוכלי חינם, מיותר לומר – הדואגים לחסום את היבוא. לימדו אתכם לשיר שיר הלל ליבוא חופשי. המנון למלחמה ביוקר המחיה, המנון-זילות-המחיה.

דאגו היטב שלא תכירו את השיר הנגדי. השיר המתאר את העלות הכרוכה בהבאת מוצרים מבחוץ: עלות לימוד, בקרה, תקשורת, הובלה ואחסון לטווחים ארוכים. לא דיברו אתכם מספיק על חלומם של היבואנים להתעשר. לא חידדו לכם את ההבדל בין מי שחי כאן על אדמתו, או סמוך למפעל שהקימו הוריו, למי שרק רודף אחר כסף מהיר לא-חשוב-איך.

לא הרחיבו על כל אלה בסקירות האוצר, ובכתבות העיתונאיות. לא הרחיבו, כי יבוא חופשי משרת קבוצת אינטרסנטים חזקה, כי פוליטיקאים ובעלי עיתונים לא נוהגים להרגיז קבוצות חזקות. כך קרה, שתושבי ישראל הפכו לחסידים נלהבים של תוצרת חוץ. הם אימצו צד אחד של הסוגייה: צד המלחמה ביוקר המחיה. הם נותרו עוורים וחרשים למשמעות זילות המחיה שהודגשה כאן במאמרים רבים.

זילות המחיה, לעתים קרובות, משמעה זילות החיים. משמעה הוא ויתור על איכות. משמעה הוא הקהיית ההבחנה בין משובח, לטוב ולרע. משמעה הוא טשטוש ערכים, כי טוב-טעם הוא ערך. משמעה הוא מחיקת כבוד העובד, הרס מעמד הביניים. תכליתה הלא-תמימה של זילות המחיה היא כינון תשתית לשחיקת שכר, ולהרעת תנאי המחיה האחרים של העובדים.

ההיבט הזה של כבוד, ושל שמירה על מעמד שווה-ערך, מככב לאחרונה בהתבטאויותיהם של אזרחי מדינות מזרח-אירופה לשעבר, חברות האיחוד האירופי היום. מדינות אלה הצטרפו לאיחוד בפיגור רב אחרי מייסדותיו. רובן, בשנות האלפיים. מרגע הצטרפותן, הן עניות בכסף ובמנעמי החיים מחברות האיחוד הוותיקות. שכר העבודה במצטרפות החדשות נותר נמוך בהשוואה לשכר במדינות השכנות להן.

מעמד הביניים מתפתח במדינות אלה רק לאחרונה. מעמד של צעירים, משכילים, דוברי שפות. בני המעמד החדש משווים בין מוצרים שהם קונים בארצם – אם מיבוא ואם מייצור מקומי בחסות תאגיד בין-לאומי – לבין מוצרים זהים לכאורה שהם קונים בביקוריהם במדינות העשירות שמסביב. אזרחי סלובקיה, למשל, קופצים לערוך קניות באוסטריה, מעבר לגבול. הם מתרשמים כי המוצרים שהם קונים בארצם אינם שווי ערך לאלה שהם מביאים מבחוץ.  מוצרי מזון, על המדף בארצם, מכילים ממתיקים מלאכותיים זולים במקום סוכר. חומרי הניקוי פחות יעילים. טענתם נבדקה במעבדות מקומיות, ונמצא כי היא נכונה.

זילות המחיה הפכה לסוגיה פוליטית. מנהיגי פולין, הונגריה, סלובקיה וצ'כיה דרשו לאחרונה מהאיחוד האירופי להתיחס לבעיה. כתבה בניו-יורק טיימס הבינלאומי, מה-10 לאפריל, מצטטת כמה מהתבטאויות בנושא. אנחנו מטופלים כ"בני הדודים העניים במשפחת האיחוד האירופי", אומרים המתלוננים. "איננו יכולים להרשות כי אזרחינו ייחשבו למחלקה שנייה", קובעת שרת החקלאות של סלובקיה.

אצלנו, היבט זה של זילות המחיה עוד לא הגיע לכותרות. בעלי משקים, תעשיינים ועובדיהם זועקים על פגיעתו של היבוא המתחרה בפרנסתם. לא פעם, הם מדגישים את איכותם הירודה של הירקות או הביצים המובאים מחוץ לישראל. אבל בדיון הציבורי לא נאמרת האמירה הברורה: זול, לעתים קרובות, פירושו איכות גרועה. לא במקרה אותם יבואנים הנלהבים לכל-דבר-מבחוץ, הם גם משמיציו הגדולים של מכון התקנים הממשלתי.

רוב תושבי ישראל עוד לא הגיעו להכרה הזו. באירופה, ביקורת היבוא המוזל מוצגת לעתים כחלק מהנטייה הגוברת לבדלנות לאומית והיפרדות מהאיחוד. כדאי לחשוב על התופעה  אצלנו באותו הקשר. האם כל עיסקה בין-לאומית היא ברכה? גם אם נלווית לה תחושת ניצול והשפלה? האם, כמאמר הקלישאה, חופש הסחר הבין-לאומי וחופש ההשקעה מובילים תמיד לאחוות עמים.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

16 מחשבות על “מהצרכן-הפראייר לבן-דוד-העני

  1. נכון," תכליתה הלא-תמימה של זילות המחיה היא כינון תשתית לשחיקת שכר, ולהרעת תנאי המחיה האחרים של העובדים.".במילים אחרות המשך ההפרטה הברברית הניאו-ליבראלית ויצירת טייקוני-הפרטה.במילים אחרות:חזרה לימי הביניים—מדינה של אדונים ומשרתים.

  2. העלית סוגיה חשובה מאין כמוה, אולי החשובה ביותר בעיניי מאז אני קוראת אותך: האיכות והטוב טעם בתוצרת הנמכרת לנו שנפלה קורבן לאלה שעושים קופה עלינו וגורמים לזילות המחייה.
    סבא שלי Jeno Israel היה תעשיין ונסע לירידים למקומות שונים בעולם. הוא נהג להביא לאימא שלי בגדים haute couture מפריס ושאר בירות המערב. הוא הקנה לה חינוך אסתטי וטוב טעם. כשהייתי קטנה, הקומוניסטים שלטו ושדדו הכל לאור היום, ולכן היא הראתה לי בגדים מן העבר, נתנה לי למשש אותם והראתה לי את הגימור האיכותי. אני לקחתי את בתי לפריז ב-1993 ונכנסתי אתה לחנויות היוקרה שתדע.
    יחסתי את האיכות הירודה של תוצרת חקלאית וביגוד לחוסר ידיעה, לנובו רישיות וכד׳, ולא חשבתי שזה ניצול ציני.
    תודה שפתחת לי את העיניים!

  3. יוקר המחיה – הוא הרבה פעמים שם קוד למחלה חברתית – הסכיזופרניה של האדם כעובד וכצרכן.

  4. מיכאל, יעל ונעמי,

    תודה על תגובותיכם, הן משמחות ומעניינות בעיניי. אני עוסקת בנושא הזה זמן רב. הוא אחד מהצירים של ספרי "ברוכים הבאים לשוק החופשי". בשעתו, אנשים לא רצו לשמוע דבר בגנות היבוא החופשי מדי. נדמה לי שהבנת הכוונה מאחורי המתקפה על "יוקר המחיה" חלחלה לאט-לאט, והיא משותפת היום לאנשים רבים.

    הנה סעיף רלוונטי למצע השמאל, במקום הרבה דיבורים באוויר על "המודל הניאו-ליברלי".

    יעל, אני מזדהה מאד עם הזיכרון שלך. אני, במכוון, לוקחת את נכדיי למקומות של פאר ישן בירושלים, כגון קינג-דייויד וימק"א. לא כהטפה לרדיפת מותרות, אלא כחינוך לסטנדרטים גבוהים וטוב-טעם. נראה לי שהבסיס הזה חיוני לכל מסלול מקצועי, ולכל דרך בחיים.

  5. תגובתו של לקסי, ידידי הטוב יעקב לקס מ"עבודה שחורה":

    חשוב להציג את הצד השני של “יוקר המחיה” קצת יותר בפירוש מאשר ברמזים שרמזת.
    יוקר המחיה הוא משוואה בין ההכנסה הפנויה – גובה השכר “נטו” – לבין עלות המוצרים והשרותים.
    לבעלי העצמה בחברה הישראלית – העשירים ורוב הפוליטיקאים – נוח להציג רק את צד ההוצאה במשוואה.
    חברה ראויה תהיה כאן אם יוקר המחיה ייתקף מכוון שכר העבודה (בכלכלית: “הכנסות משקי הבית”).
    עוד חסר ביצירת עלות גבוהה של המוצרים והשרותים כאן הוא המס שגובים הבנקים.
    תודה

  6. לקסי,

    מסכימה, כרגיל, עם מה שאתה אומר. כתבתי המון על יוקר המחיה, לכן לא חזרתי על זה כאן. אני מפנה למאמר הכי בסיסי בקישור במאמר זה. כמו כן ניתן למצוא את המאמרים בתגיות: יוקר המחיה וזילות המחיה. הקשה ב"חיפוש" בטור צד שמאל של הבלוג.

  7. תמר אני הרבה יותר צנועה.
    אז אדגים בנושא של הלבשה תחתונה. פעם היה דבר כזה "עודפי יצוא". פגם של בקרת איכות שלא ניתן היה לאדם ממוצע לזהות בשום אופן, היה מעביר את הסחורה לשוק המקומי במחירים מצחיקים ובאיכות גבוהה..
    במחיר כזה אפשר היום למצוא רק "תוצרת סין" שזה משהו שמתחיל להיפרם אחרי הכביסה השנייה…..

    אבל התחרות ביצוא לשווקים הבינלאומיים הפכה את העניין ללא משתלם – והמפעלים נסגרו אחד אחד. אין כמעט ברירה אלא לייבא והיבוא עיקרו מסין.
    אם מתחברים להערה של לקסי ולמאמרים הקודמים שלך בנושא – מקבלים עובדים ישראלים בשכר נמוך יותר, באי ודאות תעסוקתית – שצורכים מוצרי יבוא בעלי פגמים של ממש, להוציא אלה שיכולים לקנות את היבוא היקר – כלומר זול לפלח הקטן של בעלי ההכנסות הגבוהות.

    אלה שנמצאים במקום קצת יותר טוב באמצע יכולים להיעזר באשראי המתגלגל, כדי לקנות מוצרי יבוא קצת יותר איכותיים ויותר יקרים. אם מחשבים שם את הריבית על האשראי – המוצרים הופכים ליקרים מאוד,

    מעניין שעל זה אין תלונות……

  8. נעמי,

    מסכימה איתך, ואוסיף מוצרי הלבשה שנעלמו גמרי מהשוק, כי היבוא הוא קוניוקטורלי, היבואנים עושים מה שבא להם על פי שיקולי חלטורה של טווח קצר, והייצור המקומי חוסל. כך, אי-אפשר להשיג היום בישראל סוודר צמר מאיכות טובה במחיר סביר, ושורה שלמה של מוצרי הלבשה שלא מיועדים לבנות ובני 17.

  9. זאת ללא ספק גישה שונה ממה שרואים בדרך כלל לגבי ייבוא מחו"ל.
    העניין הוא שפעמים רבות אני רואה את אותם המוצרים בדיוק (אותו מותג, אותה חברה) שנמכרים בעשרות אחוזים פחות באתרים בחו"ל ממדינות שלא בהכרח נחשבות ליותר זולות מישראל. זה גורם לי להגיע למסקנה שיש כן חסמים כלשהם על ייבוא או ידיים רבות שגוזרות על כך קופון בדרך. האם אני מפספסת משהו?

  10. יעל,

    כן, מכר שלי יליד בריטניה תמיד דקלם לגבי מרקס אנד ספנסר: You get value for money. על ערכים כאלה עמדה האימפריה הבריטית.

  11. האופטימית,

    ראשית, אתרים זה משהו לגמרי אחר: הרבה פחות עלות של שירות, אחסון וכד'. ובנוסף, במכירה בחנויות יש הרבה מאד תיווך בדרך, ומי שגוזרים עליו קופון. הממשלה מזניחה לגמרי את ההיבט הזה, ואת ההגנה על הצרכן בכלל. לעניין המכסים, שיעור המכס הממוצע על יבוא סחורות לישראל הוא בסביבות 2% כבר הרבה שנים. בדומה לזה שבאיחוד האירופי ובארה"ב. ההגנות הלא-מכסיות גם הן זניחות. המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם מכל היבט שהוא. את יכולה למצוא הרבה חומר בעניין בבלוג הזה בטור צד שמאל: בקטגוריה "משק קטן, מדיניות יבוא בישראל ובכלל". וכן תחת ספרי "ברוכים הבאים לשוק החופשי" מובאים שם שלושת הפרקים שכתבתי על יבוא.

  12. איך זה מסתדר עם העובדה שאני רוכש באירופה תוצרת חקלאית ישראלית במחיר זול יותר מאשר בארץ ובאיכות גבוה יותר.
    דווקא הסחורה הפגומה נמכרת לנו כאן בארץ במחירים מופקעים והדרך היחידה לטפל בזה היא לפתוח את השוק ליבוא.
    מה לגבי מוצרים שלא מייצרים בארץ?
    מה לגבי התקינה האירופאית/אמריקאית האם היא לא מספיק טובה עבורינו. הרי בפועל מכון התקנים הישראלי משמש כחסם יבוא כדי להגן על השוק המקומי.
    מעבדות בדיקה מהטובות בעולם לא מוכרות ע"י הרשויות בישראל – רק מכון התקנים, למה??

    כדי לסכם את תחושתי אזכיר לך שעל חברת היינץ שהמציאה את הקטשופ נאסר לכתוב "קטשופ" על המוצר שלה לפי התקן הישראלי (איסור שבוטל לאחר מכן).

  13. יורם,

    אני חושבת שעניתי על כל שאלותיך במאמריי ובספר שלי. קרא בקטגוריה: משק קטן. מדיניות יבוא בישראל ובכלל, ובקטגוריה: שלושה פרקים על יבוא. את הקטגוריות תמצא בטור צד שמאל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s