המסר המרכזי בפרשת רשות השידור-תאגיד טמון כבר מהתחלה בהבדל בתוארם של שני הגופים. רשות, על פי אבן-שושן היא ראשות, שלטון, שררה, סמכות רשמית. תאגיד, על פי אותו מקור, הוא חברה או חבר אנשים שהתאגדו יחד לגוף משפטי. רשות, אם כן, היא תאגיד ממלכתי, שלא כמו תאגיד סתם.
במעבר בין רשות לתאגיד ולחברת חדשות, נתניהו וכחלון רוקנו את רשות השידור מממלכתיותה. התאגיד, על נספחיו, הוא עוד גוף שידור נייטרלי לכאורה, מתחרה שווה-מעמד לרשתות הרדיו והטלוויזיה הפרטיות. זאת, למרות שהוא אמור ליהנות מתקציב ציבורי.
נתניהו וכחלון עשו בעצם דבר נוסף. התאגיד, וחברת החדשות שלצדו, ישאו בוודאי מסר במה שהם משדרים. אלא שהמסר לא יהיה שקוף, ולא כפוף לכללים ידועים כמצופה מגוף ציבורי. זה יהיה מסר מפותל, אקראי ולא מחייב.
התאגיד החדש, וחברת החדשות שלצדו, ייתפשו כמתחרים לגופי השידור הוותיקים. תחרות זה טוב, על פי תפישת נתניהו וכחלון, ועל פי הבנתו של ציבור שטוף-מוח. לא על פי יסודות הכלכלה. מקצוע הכלכלה מטיף לתחרות משוכללת או מושלמת, לא תחרות סתם. תחרות בין מספר רב של גופים, העונה על תנאי יסוד מוגדרים.
גוף השידור החדש יפעל בסביבת תחרות פרועה, המביאה כמעט תמיד להורדת רמת השירות. סביבה שכבר תיארתי כאן במספר מאמרים, וביניהם סיפור של הרבה קניונים. אותו סיפור, המובא כאן להמחשה, מתמקד בשני קניונים, בקרבה למקום מגוריי. האחד, ותיק, השני, חדש במרחק מאות מטרים ממנו.
נתבונן בתמונה מספר חודשים לאחר שהקניון החדש החל לפעול. כתושבי הסביבה ציפינו למסר טרי מקניון טרי, מסר שינסה לענות על משאלות לבם של התושבים. אבל לא זה מה שקרה. מה שעינינו רואות זה עוד פוקס, עוד קסטרו, עוד סניף מכל רשת שכבר נמצאת בקניון הותיק. ולא שיש לי משהו נגד רשת כלשהי. רק הכפילות במרחק קצר כזה היא מיותרת. בהסתכלות מהצד, היא נתפשת ככוונה – אולי לא מודעת – להפלת המתחרה.
עינינו רואות גם הפחתה ניכרת במספר המבקרים בקניון הוותיק. הוא לחוץ, ובתגובה הוא מחליף את עסקיו: יותר אוכל מהיר, פחות מוצרים מוצקים. זה, כנראה, מה שהכי רווחי באותו רגע, הוא נלחם לשרוד את הרגע.
כמה מחנויות האיכות שהיו בקניון הישן נעלמו, כנראה לא שרדו בתנאים שהוא משית עכשיו, לאחר שסביבתו השתנתה. חנויות אחרות הקטינו את מגוון מוצריהן, ומציעות כעת מוצרים פחות איכותיים. ככה זה כשמכוונים להמונים. ככה זה כשממול מציעים מוצרים זולים יותר. אנחנו, הצרכנים, אמנם קיבלנו קניון נוסף (שלא ביקשנו), אך איבדנו מספר חנויות שדיברו אלינו יותר.
נשאלת השאלה אם רשות כלשהי – רשות מקומית או מטעם הממשלה – לא צריכה להתערב. הקניונים עומדים על קרקע ציבורית, ובתוקף זה אמורים לענות על רחשי לבו של הציבור, מה עם קולנוע, למשל? שימו לב למילה רשות: גורם שלטוני רשמי. גורם שאמור לשרת את טעמינו ודרישותינו, אנו האזרחים שקונים בקניונים. אנו האזרחים בעלי הקרקע שעליה הקניונים ניצבים.
ובמעבר חד, כמו שאומרים בגופי השידור, חזרה לרשות השידור-תאגיד. כסף רב כבר נשפך בתהליך הארגון מחדש, שסופו לא ברור. מה שאומר שתאגיד השידור החדש וחברת החדשות יתחילו את דרכם בחסר תקציבי. הגדרת מעמדם החדש גורעת מהם את ייחודם הממלכתי. מה הם יהיו עכשיו? עוד גוף לא ברור, בתחרות עם הגופים הפרטיים. תחרות כמו בשני קניונים, תחרות מהסוג המדרדר. את יתרון הממלכתיות, שהיה להם ולא הוערך מספיק, הם איבדו. הם לא זכו תמורתו בחופש הביטוי המוענק לכאורה בגוף פרטי, הם עדיין תלויים לפרנסתם בממשלה. תאגיד שידור וחברת חדשות, במעמד של קניון חסר כבוד להמונים.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
ברור כשמש ועצוב, עצוב, עצוב! גם אצלנו בכפר סבא בנו את קניון ג׳י וקניון ערים התדרדר… מאז בנו עוד שני קניונים!
ראיתי בטלויזיה שיש גם שחיתות עם קניון רמי לוי אצלכם…
ודרך אגב, יש לך כישרון אדיר לקופיווריטינג!
חג שמח!
אהבתיאהבתי
יעל,
תודה, שמחה שאת מסכימה עם הבחנותיי, סימן שהן מבטאות איזשהי מגמה כללית. ולצערי, הכישרון קופירייטינג שלי לא מעשיר אותי.
חג שמח,
אהבתיאהבתי
ועל כל זה יש להוסיף את הבונוס ה'אורי-יוגבי': פגיעה מהותית בעבודה המאורגנת. בונוס בפני עצמו.
אהבתיאהבתי
אודי,
כן, ועל הדרך, עוד כהנה וכהנה.
אהבתיאהבתי
תגובה מעניינת של ידידי לקסי, יעקב לקס, מ"עבודה שחורה" laksi@012.net.il
בערד יש כיכר עיר מרוצפת, סביבה חנויות, בנקים (היו שלושה, נותרו שנים) וקולנוע ששוב אינו מקום להקרנת סרטים אלא אולם עירוני גדול (850 מקומות).
לימים קמו יזמים תושבי העיר ובנו קניון. עם היוודע התכנון הזמנתי אלי את ראש העיר ואת אחד מיזמי הקניון וביקשתי שיחשבו פעם נוספת, כי אוכלוסיית הלקוחות קטנה מדי.
היזם לא הסכים, דיבר על חשיבותה של תחרות, וראש העיר אמר שמה שנחוץ הוא עוד כך וכך אלפי תושבים ואז כל חששותי יכלו בעשן.
הקניון נבנה ואוכלס, היו בו גם שני אולמות קולנוע.
הקניון נעשה אתר בילוי, בית הקפה שבמרכזו שוקק בימי ששי ונח בימות החול. העסקים התחלפו עד שהתייצבו והמרכז הקודם עם כיכר העיר נעשה מקום של עסקים זולים יותר, ירקנים, מספרה עיתונים, כלי בית פשוטים וכיו"ב. כעבור שנים אחדות נסגרו בתי הקולנוע (כדי לראות סרט נוסעים לעומר או לבאר שבע – זה כמו מתל אביב לבנימינה או לחדרה).
ואז הופיעה יזמה חדשה "מרכז קניות" – מגרש חנייה גדול וחנויות סביב לו – מחוץ לעיר צמוד לדרך שנוסעים בה גם באי המלונות בים המלח. היזם ראה בחזונו את הנוסעים למלונות באים וקונים בקניון.
שוב פניתי לראש העיר ונדחיתי בתואנת התחרות. יזם הקניון ערער על ההחלטות וכתב בעיתון המקומי שאין די לקוחות לקניון ולמרכז הקניות בצוותא חדא.
מרכז הקניות הוקם. לחנויות במרכז ה"ישן" לא נגרם – כנראה – נזק רב, רובן ממשיכות להציע את המוצרים הזולים.
בקניון החלו חנויות להיסגר, יש חללים שאינם משמשים למסחר (חלקם משמשים מחסני ציוד של הקניון ויתרם פשוט ריקים). חנויות זולות יותר החליפו את היקרות שחלקן עברו למרכז הקניות וחלקן פשוט עזבו.
במרכז הקניות יש חללים שעוד לא אוכלסו. מסעדה שניסתה להיות "משהו" גרמה להפסדים אצל שניים שניסו (אחד אחרי השני) וברחו. המסעדה סגורה.
תחרות אמרנו?
תכנון עירוני מְכַוֵן – לא רק חלוקת שטחים וצביעת מפות – הוא דבר שהיה פעם בערד ונשכח עם אפנת השוק החפשי, חפשי רק מפיקוח ממשלתי ומיד מכוונת צופה פני עתיד ועובדות.
אהבתיאהבתי
לקסי,
תודה, כמוך, אני מכוונת לדבר הנשכח והמושכח הזה: תכנון עירוני, תכנון כלל ארצי רב-מימדי.
אהבתיאהבתי
האמת שאני ממש מסכימה. גם לגבי התאגיד שהאנשים שהתחילו לעבוד שם הוציאו כתבות ותחקירים מעניינים ואיכותיים (שלא לדבר על הפורמט שמותאם לצרכן היום) וגם לגבי ריבוי הקניונים עם אותם הדברים. נכנסתי לקניון חדש שבנו TLV גינדי כשיצא לי להיות באיזור במקרה. קניון שאמור להיות כולו אופנה והתפלאתי למצוא שם בדיוק את אותן החנויות והרשתות שיש בקניונים אחרים. אותו הדבר לגבי ההצפה של השווקים המקורים שיש בתל אביב, אותן החנויות, אותן הרשתות מופעלות בכולן. זה לא מעניין, זה לא תורם וזה לא באמת בא לענות על שום צורך שלנו בתור צרכנים.
אהבתיאהבתי
Haoptimit
תודה, ועניתי גם על תגובתך בפוסט מהשבוע הזה.
אהבתיאהבתי