פעם ראשונה שלי בשווייץ הייתה בכנס דאבוס, ראשית 1998. בין ערימות השלג שעל פסגת ההר, הסתובבו בכירי פוליטיקה וכלכלה, ומצליחני אותו רגע. נשמתי נעתקה למראה מעילי הפרווה ושאר המחלצות שכמה מהמשתתפים עטו.

אבל רחובה הראשי של עיירת הנופש המפורסמת לא שידר יוקרה. החנויות, ברובן, נראו אפורות. בתי המלון והמסעדות לא ניקרו עיניים. במיוחד, בלטה צניעותם של המקומיים. אנשי עבודה פשוטים ולא-מתחכמים. המבוגרים מביניהם מחייכים בפה מלא שיני נירוסטה, רחוק מהחיוך הצחור-מדי הישראלי-אמריקאי.

פעם שניה שלי בשווייץ הגיעה כמה חודשים מאוחר יותר. ביקרתי עם עוד עיתונאים בסניף מוסד פיננסי בציריך. למרות עושרה הידוע של העיר, הופעת העוברים והשבים נראתה אירופית-קורקטית, לא מעבר לזה. פניו האחרות של המקום נגלו לי בארוחת הערב. מסעדת פאר על שפת האגם, שירות עתיר גינוני טקס, אוכל נהדר. במגרש החניה הסמוך, חיכתה סדרת מכוניות יוקרה מהסרטים – נהגים לבושי מדים על מושבי עור.

פעם שלישית שלי בשווייץ הגענו לנופש בווה (Vevey) על שפת אגם ז'נבה. הפעם, היה זה חלקה הצרפתי של המדינה, הנחשב תוסס יותר ואלגנטי יותר מהגרמני. וווה, כצפוי מתדמית האיזור, שימשה במשך שנים כמקום משכנם של ידוענים, בראשם צ'רלי צ'פלין ומשפחתו. ניתן למצוא בה בתים פרטיים מרשימים, ומלון פאר אחד.

עם זאת, חנויות רחובה הראשי של העיירה הציעו סחורה באיכות טובה אמנם, אבל בסיסית. שורת המותגים הבלתי-נמנעת לכל עיר נופש נעדרה כאן. העוברים ושבים ברחובות הפגינו הופעה אירופית מהוגנת, לא יותר מזה. מלצרית ארוחת הבוקר במלון, שווייצרית מקומית, סיפרה לנו שהיא עובדת בפרך שעות ארוכות, כדי לממן את הדירה הנוחה בסמוך שבה היא חיה.

נזכרתי בכל זה, בזמן קריאת הדיווחים על משאל העם השווייצרי שנערך ביום א' שעבר. ברוב של 59% לעומת 41%, דחו אזרחי שווייץ את הצעת הממשלה להורדת מס החברות המקומי. את דחייתם נימקו בכינוי שהדביקו להצעה: "תרגילי מס מסובכים".

המניע ליזמת הממשלה היה תלונה בינלאומית על מס חברות נמוך יותר המוטל בשווייץ על על חברות זרות. אפליה כזו אסורה על פי החוק הבינלאומי. באה ממשלתה המרכזית של שוווייץ, והציעה להנמיך את מס החברות (כיום 24%) לכולם – מקומיים וזרים. היא הציעה גם הטבות מס מיוחדות עבור השקעת מו"פ, הכנסה הנובעת מפטנטים ועוד, כדרך עקיפה לפיצוי הזרים.

השווייצרים דחו את ההצעה. נימוקם לדחייה היה חשש מהקטנת הכנסות הממשלה, וההשלכות הצפויות ממנה – אם זה צמצום הוצאת הממשלה על חינוך ושאר שירותים ציבוריים, או, לחליפין, הטלת מס הכנסה אישי נוסף.

מובילת ההתנגדות לרפורמה הייתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוויצרית, השניייה בגודלה במדינה. ראשי המפלגה כינו את הדחייה "כרטיס אדום ליהירותו של הימין". בעוד שאין ספק שהתיחסות כזו למס היא סוציאל-דמוקרטית, נראה שבמקרה השווייצרי טמון כאן עוד משהו, משהו ייחודי מקומי.

שווייץ היא מבין המדינות העשירות בעולם. התמ"ג לנפש שלה, 80 אלף דולר לשנה, מדורג שלישי בעולם במסדר OECD לשנת 2015, גבוה מזה של ארה"ב. זה לא מטריף את הבורגנות השווייצרית, הממשיכה לדבוק באורח חיים מחושב נוסח אירופה הישנה. בניגוד למדינות מפותחות אחרות, בשווייץ נדיר להיתקל ברחוב בחסרי-בית. תחזוקת המרחב הציבורי היא ללא-דופי, הכל ממורק ומצוחצח, מקנה תחושת ביטחון אישי. התחבורה הציבורית מופתית, ללא השוואה עם שום מקום אחר.

משהו בגיאוגרפיה ובהיסטוריה של מדינת האלפים עיצב שם דגם ממשל ייחודי. שילוב לא-שגרתי של לאומים ודתות, יחס פתוח לזרים, ו"חיים טובים". לנו, כמובן, חשוב לראות את דחיית תעלולי המס המיטיבים עם החברות העסקיות, אף אם אלה חברות רב-לאומיות המאיימות בעזיבה. דוחים בשאט-נפש תעלולי מס, ובכל זאת ואולי בגלל זאת, חיים "חיים טובים".

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן**