תפסיקו לדבר, תתחילו לדבר

תפסיקו לדבר, אמרו לנו בקדימון לסרט הניאו-ליברלי. זה היה בשנות השמונים, עסקתי בתכנון וכלכלה במשרד התעשייה והמסחר.

תכנון וכלכלה הוא כולו דיבורים. נפתח בדיבור על היעד, נמשך בדיבור על אפשרות הגשמתו, נסגר בדיבור על אופן הביצוע. בעצם, הוא אף פעם לא נסגר. שמו השני הוא תכנון מתגלגל. מתכננים, בודקים מה קרה, מנסים להבין את הפער בין החזון למציאות. כך נדחפים לניתוח מתמיד של הכלכלה.

אבל מתישהו בשנות השמונים, החליטו שעדיף לא לנתח את הכלכלה יותר מדי. דגלו של המודל הניאו-ליברלי היה מעשים: נתייעל, נפריט, נסיר פיקוח של הממשלה, ואל תבלבלו בראש עם שאלות מיותרות. התוצאה הייתה סגירה של גופי מטה רבים במשרדי הממשלה, וצמצום הנתונים וההערכות המתפרסמים על ידם.

אני נזכרת בהיסטוריה הזו עכשיו, כשאני קוראת דיונים מלומדים על עולם-ללא-עבודה. עולם שבו הממשלה תשלם הכנסה בסיסית אחידה לכולם, נזקקים ולא נזקקים. אני קוראת את דיבורי העידן החדש, ושולפת את מחשבון העידן הישן שלי. 2.4 מיליון משקי בית היו בישראל ב-2015. זהו אומדנה המוטה כלפי מטה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אומדן שאינו כולל מוסדות, קיבוצים ועוד אוכלוסיות. נניח עכשיו שיקציבו אלף שקל לחודש לכל משק בית. בחישוב מהיר, הגענו ל-29 מיליארד שקל לשנה.

הוצאת הממשלה ב-2015 הסתכמה, על פי הלמ"ס ב-454 מיליארד שקל. הוצאתה על ביטוח סוציאלי וסעד הייתה כ-125 מיליארד שקל באותה שנה. שימו את השלושים מיליארד שקל ליד הסכומים האלה. חישבו על כל הויכוחים הניטשים מדי שנה על שניים או שלושה או ארבעה מיליארד שקל נוספים לנכים או למקבלי הבטחת הכנסה. ובסך הכל, מה עשינו? הוספנו אלף שקל לחודש למשפחה, האם תחליף מספיק להכנסה הוגנת מעבודה?

הנה, חזרנו לדיבורים מבלי שרצינו. ובואו נראה על מה לא רוצים לדבר עכשיו. לא רוצים לדבר על סדרי עדיפויות בחלוקת התמיכה הממשלתית בין נזקקים. לא רוצים לדבר על הגדרת נזקקות. לא רוצים לדבר על תקציב – מאיפה יבוא הכסף. לא רוצים לדבר על מסים – מה, עשירים ישלמו מס הכנסה שולי של תשעים אחוזים? זה היה לפני שנות השמונים, בעידן שבו דיברו יותר מדי.

לא רוצים לדבר על היקף התקציב האפשרי, בעולם שכלכלתו צומחת מעט. לא רוצים לשאול מדוע היא צומחת מעט. צמיחת המדינות המתועשות כמעט נעצרה, סין מאטה את הקצב, רק כמה מדינות חדשות מתעוררות. רוצים לדבר על חלוקת הכנסות והון שכל הזמן מקצינה (כדאי, זה סוחט דמעות). לא רוצים לדבר על הקשר בין ההקצנה למיסוי העשירים. לא רוצים לדבר על הקשר בין התעשרות מעטים להתרוששותם של רבים, ועל הקשר בין המעגל המכושף של חלוקת האמצעים לעליית כלכלה של פיננסים, וקריסת הייצור במדינות המתועשות.

לא רוצים לדבר על כל אלה. לא רוצים לראות נתונים. במקום זאת, שולפים מהבוידם הגיגי פוסט-עבודה, הגיגים על עולם שבו הטכנולוגיה מחליפה עבודה. מה חדש? בכל אלפי שנות ההיסטוריה המתועדות, היו פרקי החלפת ידיים עובדות במכונות, ואנשים המשיכו לעבוד. ומה יקרה לאנשים שלא יעבדו, הם יזכו סוף-סוף בזמן לחשוב, כך אומרים.

בערב שבת, ביומן ערוץ אחד, שודרה כתבה יפה על בעלי צרכים מיוחדים שהשתלבו בעבודה בכנסת. אחד-אחד הם השיבו לשאלות המראיין, זורחים מגאווה ואושר על ההזדמנות הניתנת להם לקום בבוקר וללכת לעבודה. הם כנראה לא שמעו על עולם הפוסט-עבודה. הם כנראה עוד לא יודעים שנועדו להיות הוגי דעות. לעבוד או להיות הוגה דעות? זו שאלת המאה העשרים ואחת. אולי כדאי שנדבר על זה.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

13 מחשבות על “תפסיקו לדבר, תתחילו לדבר

  1. הבעיה שהערך של העבודה השתנה והלודיטים הצביעו ברגלים גם אצל טארמפ וגם בברקיזט

  2. ועכשו ברצינות.
    מדע הרפואה וההיגיינה איפשרו את הארכת החיים. שיפורים טכנולוגיים נוספים תרמו והתוצאה היא גידול באוכלוסיית העולם מעבר לצורך בעובדים כדי להאכיל, להלביש ולשכן את כולנו.
    לכן נדרשת חשיבה חדשנית אודות ניתוק הפרנסה והקיום מהעבודה, כולל ההכנה הנפשית הנדרשת כדי לתת טעם לקיומם של אנשים שלא יעבדו שעה בחייהם.
    הניסוי הפיני הוא אחד הכיוונים.

  3. לקסי,

    בעניין הברברים, לא ראיתי את הנקודות הזעירות האלה.

    ולעניין הדורש רצינות, אני עוד לא כל כך רואה את הפרנסה היפה שאנשים זוכים לה עכשיו. בכל המדינות המתועשות, גדל עכשיו דור ללא ביטחון תעסוקתי, ללא דיור הולם, וללא יכולת להקים משפחה. אני רואה שמשהו במערב השתבש. המערב ויתר על המשרות המכניסות לטובת המדינות המתפתחות. ולגבי הניסוי של פינלנד, אתה באמת חושב שכולם הם יזמים, וימריאו על הסכום הפעוט הזה שניתן להם?

    נכון, נדרשת חשיבה חדשנית. אבל היא מקיפה מרחב גדול בהרבה מזה שמוגדר עכשיו בדיון על הכנסה בסיסית. היא מקיפה את חלוקת העבודה הבין-לאומית, את העבודה כערך, את אפשרותן של מדינות לפרנס באמת את אזרחיהן ללא עבודה של רוב האזרחים, ועוד סוגיות כאלה.

  4. כ"כ מדוייק. ואני חושב שהדיבורים על עולם פוסט-עבודה מתכתבים עם התיוג של מובטלים כמי שבוחרים לחיות על חשבון המדינה. כאילו אם עכשיו היו פותחים מפעל גדול בעיירת פריפריה שסובלת מאבטלה, אף אחד לא היה מגיש מועמדות, כי כיף לחיות על חשבון המדינה.
    והכי "מצחיק" בסיפור, שעשירי העולם- אבירי הצמיחה, המעסיקים הנדבנים הגדולים, מנועי הכלכלה- חיים על חשבון המדינה (או אזרחיה) הרבה יותר מהמובטלים שמצבם נכפה עליהם.
    הלוואי ומפלגות השמאל המתון האירופיות היו מתעוררות ומבינות כמה מקום יש להן להשתתף בדיון.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s