עם פריצתה של פרשת מוזס-נתניהו, מיהרתי לשלוף ממדפיי ספר שהטביע בי את חותמו. זהו ספרה האוטביוגרפי של קתרין גראהם, מו"לית הוושינגטון פוסט. מו"לית אגדית תמיד, ובמיוחד בעת פרשת ווטרגייט.
מצאתי את "Personal History" מהר, ואצבעותי הובילו אותי ישר לעמודים הנכונים, כמו תמיד בספרים שאני אוהבת. ראוי לציין, שאת הספר קראתי בשנת 2001, זמן קצר לאחר פטירתה של גראהם. הוא הוזכר בידיעה עיתונאית על מותה, ומיהרתי לרכוש אותו.
גמעתי את הספר בשקיקה, למרות 625 עמודיו ופורמט הדפוס הלא-ידידותי שלו. הוא נפל לידיי בתקופה שבה שאלתי את עצמי לא מעט שאלות על יחסי עיתונאים-עורכים-מו"לים-בעלי-הון-פוליטיקאים. סוף שנות ה-90-ראשית שנות ה-2000, היו עידן השתרשותה של כלכלת נתניהו עם השינוי התקשורתי הנלווה לה. ב"גלובס" העיתון שבו כתבתי, זו הייתה תקופה של חילופי מו"לים. המו"ל הראשון של העיתון, חיים בר און, אדם משכיל ובעל שאר-רוח, נפטר בפברואר 1998. את משרתו ירש איש העסקים, אליעזר פישמן.
קתרין גראהם לא ענתה על כל שאלותי, אך למדתי המון מסיפוריה הכנים והחכמים. גראהם לא חסכה בתיאור האיומים והעונשים שספגו היא וצוותה מגיבורי ווטרגייט: הנשיא ניקסון ואנשיו. בהם חרמות מפורשים על עיתונאים, וביניהם כתבת החברה של העיתון שהושארה בחוץ כשכולם חגגו במסיבות הבית הלבן. עם זאת, גראהם דיווחה גם על קשריהם החמים שלה ושל בעלה עם מנהיגי המפלגה הדמוקרטית ג'ונסון וקנדי. זאת, לפני ובזמן נשיאותם. קשרי ייעוץ, מסיבות משותפות ואפילו התארחות בחוותם המפורסמת של הג'ונסונים. וכן, גם עם ניקסון וצוותו בשיא הפרשה היא דיברה ישירות או בעקיפין.
דמותה של קתרין גראהם נותרה חקוקה בפנתיאון הלוחמים לדמוקרטיה. אך מספרה ניתן ללמוד שהיא לפעמים התפשרה למען עיתונה. ניתן ללמוד גם שהיא לא-פעם נסחפה אחר דעותיה, רגשותיה ויצריה ביחסים עם מושאי הסיקור של עיתונה.
ההקדמה הקצת-ארוכה הזאת באה לומר: עיפתי מהמשפטיזציה בפרשת מוזס-נתניהו. אני מפהקת מקריאת מונחים משפטיים כגון "הסדר כובל", שמרוב תחכום לא אומרים דבר ולא עושים דבר. מה אלה רוצים, המשפטנים המיובשים? שמוזס לא ידבר עם נתניהו? שיוריד לטמיון את מפעל חייה של משפחתו? שיפגע בפרנסתם של אלפי אנשים? שיפנה את מגרש העיתונות לטובת שלדון אדלסון?
הדיון הבנאלי ביחסי מוזס-נתניהו משרת רק צד אחד: את הצד המעונין בהשתקה מוחלטת של התקשורת בישראל. מי שרוצה בהישארותה של תקשורת פעילה, צריך להפנות את הדיבור לדגם השלטוני שהפך את המפגשים האלה להכרחיים.
בעלות זרה היא אחד הסעיפים שיש לדבר עליו. איזה זכות יש לו לאדם, שמרכז חייו אינו כאן, לנהל אמצעי תקשורת כאן. מה מניע אדם כזה לזרוק סכום של יותר מ-700 מיליון שקל, כמדוווח, על עיתון גרוע? לא הגיע הזמן לאסור על בעלות זרה בתקשורת הישראלית?
ואם לא בעלות זרה, איך מטפלים בקושי העולה ממיעוט בעלי ההון הגדול בישראל, מריכוז הכוח בידי מעטים, שאינם נטולי אינטרסים כלכליים ופוליטיים. על זה צריך לדבר. על מימון ממשלתי לתקשורת. על חוק לפיצול בעלות בכל כלי תקשורת בין בעלים רבים, כך שאף אחד מהם לא יוכל לכפות את דעתו.
גם המודל של חינמון צריך לעלות על הפרק. חינמון המוצף בכסף שלא אכפת לו ללכת לאיבוד, חותר תחת קיומם של העיתונים האחרים, ותחת הדמוקרטיה.
ואחרון חביב, סוגיה שנזנחה בשלושים השנה האחרונות, מעמד העיתונאים. עיתונות טובה היא רב-שיח. רב-שיח נושא פירות רק אם הוא מתנהל בין גורמים שווי-כוח פחות או יותר, לא בין מו"ל-אבסולוטי לפוליטיקאי-אבסולוטי לעיתונאי-חוזה-אישי-עלה-נידף.
על אלה יש לדבר. על מעמד התקשורת, תקשורת חלשה ולא-מוערכת קמה בה-בעת עם המודל הניאו-ליברלי בכלכלה. על החזרת הכבוד לתקשורת, כחלק בלתי נפרד מפירוק – לא שבירה – של המודל הניאו-ליברלי.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
מישהו היה צריך להגיד את זה.
הנה אמרת.
תודה.
אהבתיאהבתי
ראשית לעניין מספר בעלי ההון הגדולים בישראל, אני חושב שמספרם המועט מאפשר הפחתה ל 0 וזאת צריכה להיות המטרה. אנשים שהונם נאמד במיליארדים מסכנים את הציבור כמו מי שגנב טנק מבסיס שריון והוא דוהר על כביש מס' 1. שנית לנושא בעלויות ועיתונים בחינם, לדעתי כל מפלגה בישראל צריכה להיות מתוקצבת כך שתוכל להפיץ עיתון יומי, טורי הדעה והחדשות בעיתונים האלו ילוו תמיד בגילוי נאות בו מפרט הכותב/ת את עמדותיה/ו.
אהבתיאהבתי
נעמי,
תודה לך על תגובה שמעלה חיוך של נחת על פניי על הבוקר.
אהבתיאהבתי
עמית,
ריסון השפעתם של בעלי ההון הגדולים אינו קל, אינו מהיר ואינו פשוט. אני חושבת שמעורבות מוגברת של הממשלה היא הדרך לפיתרון. לומדים ממנה איך עושים דברים. וכן, אני מסכימה עם הצעתך למימון עיתונים מפלגתיים, ולא רק מפלגתיים (עיתוני תרבות, למשל). זה גם מקובל במספר מדינות.
אהבתיאהבתי
תגובה סוציאל-דמוקראטית לתמר,
ריסון השפעתם של בעלי ההון ,הוא הרבה יותר בר-השגה ממה שמספרים לנו.הרי חלקם הגדול ובודאי בישראל,נולדו בשלושים וחמש השנים האחרונות ,בבחינת יש מאין,על ידי שוד כספי ונכסי הציבור דרך הפוליטיקאים של ההפרטה הניאו-ליבראלית מימין ומ"שמאל".אין צורך להתייחס בכבוד מוגזם לברונים השודדים של ההפרטה שהפכו חיינו לגיהינום.לקשרים מאפיוזיים יש קשר לעולם הפלילים,ובודאי לא ל"כלכלה".
אהבתיאהבתי
מיכאל,
נדמה לי שתגובתי לעמית אינה סותרת את מה שאתה אומר. גם אני מדברת על ריסון השפעתם של בעלי ההון הגדולים, בשונה מעמית שמדבר על איפוסה. אין לי ויכוח אתך על כך שהונם והשפעתם של רבים מהם נולדו בחטא. עם זאת, כשמבנה כלכלי מסוים כבר עומד על תלו, צריך לגשת לפירוקו בזהירות. אחרת, נפגעים דווקא אלה התלויים בממשל מסודר. הם אלה שייפגעו מקיצוץ חריף בתקציבי הממשלה, מקריסה של בנקים ושל שוק ההון. הנפגעים הפוטנציאליים לא יהיו ה"רעים בסיפור", אלה כבר מזמן מחזיקים חלק ניכר מכספם בחו"ל. הנפגעים הקשים יהיו רוב עם ישראל.
אהבתיאהבתי
לענין "מבנה כלכלי מסויים"
לדעתי,מדובר על שלטון ביריוני ההפרטה והבורסה.
מאחר שמדובר על גורמים רבי עוצמה שמסוגלים לקנות בקלות
את אנשי הפוליטיקה,צריך להיות מאד אופטימיים לחשוב שאם
ניגש אליהם בזהירות,הם ישתפו פעולה עם מהלך מתקן.
מה אומר לך? הלוואי שהצדק יהיה איתך!
אהבתיאהבתי
האם שכחתם שהיו פה עתונים מפלגתיים ששבקו חיים כמו חרות., על המשמר , דבר,. הבקר.ועתון של המפדל ששכחתי את שמו…. עבר זמנם ואין צורך לדעתי להחיותם מחדש
אהבתיאהבתי
פנינה,
לא שכחנו. אני ורבים מחבריי זוכרים אותם בנוסטלגיה, כמה מהם היו איכותיים מאד. ולאור מה שקורה עכשיו, המודל של עיתון נתמך ארגון או ממשלה, עיתון מפלגתי או עיתון תרבות אחר, שוב עולה על הפרק. הפעם, אולי מתוך הכרה מחוזקת שעולמנו אינו מושלם, צריך לבחור בין דגמים שלכל אחד מהם חיסרון משלו.
אהבתיאהבתי
כלל גדול בהיסטוריה של התקשורת: אף עיתון לא מחזיק את עצמו ממכירת המוצר עצמו (העיתון אם זה לא ברור) ולכן או שהוא נשען על פרסומות ומכאן רייטינג וכן הלאה או שהוא נשען על גורם מממן ומכאן פוליטיקה וכן הלאה. ולכן תנאי הכרחי לשיקום הזרוע הקריטית הזו הוא חינוך לאזרחות המבינה שלא מדובר באו-או אלא גם וגם. ציבור שיבין שמדובר בטרייד-אוף: פחות פוליטיקה פירושה יותר תלות במפרסמים ולהפך. וכמובן יש פתרון ממעלה שלישית שלא יתרחש בזמן הקרוב, בוודאי לא בארץ הקודש: תקציב ממלכתי מכיסו של משלם המסים שיחזיק עיתונים כפי שהוא מחזיק תיאטראות, מוזיאונים וחברי כנסת. בעצם יש דבר כזה, קוראים לו 'שידור ציבורי'. אה, נכון, מחסלים אותו. באסה.
אהבתיאהבתי
אנונימי,
יפה אמרת. וחבל שבחרת להישאר אנונימי.
אהבתיאהבתי