גילוי נאות: אין לי עמדה נחרצת. עמדתי הנחרצת נמצאת כאן בתור כותרת טובה. גם למעמד הביניים אין עמדה כזו. הוא מעצם מהותו ביניים, לא רק עקב מקומו במדרג ההכנסות.

להיות ביניים אומר להיות ספקני. להיות ביניים אומר לכבד את הקיים, הקיים הוא החיים. להיות ביניים אומר לחשוש מבעלי עיניים הוזות. להיות ביניים אומר להיות אסיר תודה על  מידה סבירה של דמוקרטיה.

סוציאל-דמוקרטיה היא ביניים. היא נולדה לבלום הקצנה – בימין או בשמאל. קיצונויות הן תמיד מושכות. הן מציגות פיתרון נחרץ, קל להבנה. ניתן להיווכח בזה עכשיו, כשקבוצת אנשים הולכת וגדלה בעולם המתועש מבטאת את מיאוסה מהמציאות שמסביב. היא פונה לימין לא-ברור במתכונת דונלד טראמפ או לשמאל מוקצן, גם אם הוא לא בהיר.

המחשבות האלה מסתובבות אצלי בראש בקריאת הטקסטים השונים על הסכמי סחר הנכתבים עכשיו. הסכם סחר הוא תשובה מורכבת לשאלה מורכבת. הוא, בעיקרו, אומר כן לסחר בין-לאומי, מין "כן,אבל". אנחנו מכירים בטובה המופקת מהחלפת מוצרים ושירותים בין מדינות, הוא מצהיר. אבל אנחנו יודעים שיחסי תן-קח, מיחסי נישואים ועד הסכם שלום, עלולים להיות מנוצלים לרעה. על כן אנחנו מנסחים כללי משחק מוגדרים מלכתחילה, על כן אנחנו מלכתחילה בונים מנגנון ליישוב סכסוכים.

לימודי הכלכלה באקדמיה בעשרות השנים האחרונות, עוסקים מעט בצדו המוסדי של הסחר הבין-לאומי. הם בדרך כלל מסתפקים בוריאציות על משנתו של דוד ריקרדו, וקובעים כי סחר בין-לאומי הוא טוב בכל תנאי. הוא תורם להתמחות וחלוקת עבודה בין מדינות, הוא מעלה את רווחת כולם.

מתוך אותה עמדה נחרצת, שאינה מושתתת על הכרות קרובה עם התחום, קמה עכשיו בחלק מהאקדמיה התנגדות גורפת להסכמי סחר. הסכמי סחר הם רעים, הם מוטים לטובת התאגידים, היא קובעת. כאילו שבעולם הכלכלי של ארבעים השנה האחרונות, יש הסדר שאינו מוטה לטובת התאגידים. וכאילו שהטיה זו אינה מנחה את ממשלת ארה"ב או ממשלות אחרות במדינות עתירות-תאגידים.

שלושה הסכמי סחר בין-לאומיים עומדים עכשיו על הפרק: TPP, TTIP ו-TISA. מה יש לומר עליהם? לא, לסחר בין-לאומי? כן, לסחר בין-לאומי בלי הסכמים? אני מרשה לעצמי לומר את מה שאומר בהמשך, משום שהתרעתי נגד פתיחתו המופרזת של המשק הישראלי, כאן, ובספרי ברוכים הבאים לשוק החופשי. לא יצאתי נגד הסכמי סחר, קראתי להסכמי סחר טובים.

ואלה הם המוקשים החבויים בהסכמים הנדונים עכשיו:

מוקש ראשון: ריבוי משתתפים. ככל ששותפי ההסכם רבים יותר, כך קשה מלכתחילה להגיע לשיתוף אינטרסים אמיתי. כך קשה גם בהמשך לישב מחלוקות מזדמנות.

מוקש שני: היעדר דיון ציבורי.

ההסכמים הנדונים עכשיו לא הוצגו לציבור בשקיפות. כך בעולם, וכך גם בישראל. זו בעיה אופיינית להסדרים ממשלתיים רבים, וברור שהציבור זכאי לדעת יותר על צעדים שיעצבו את חייו.

מוקש שלישי: היעדר בסיס לדיון ציבורי

רוב חברי הכנסת והשרים שיידרשו להצביע על ההסכם הם חסרי הבנה בסחר בין-לאומי. גרוע מזה, אין להם מושג לאן הולכת כלכלת המדינה. זאת משום שאין היום דיון תכנוני בכלכלה. ואם שום תוכנית כלכלית לא עומדת לנגד עיניהם, איך הם יידעו מה לאשר ומה לדחות? להרוס את ענף ההלבשה? אין להם מושג. להגביר את החופש של גורמים פיננסיים זרים בישראל? מה הם יודעים על פיננסים זרים וערכים זרים.

מוקש רביעי: TISA, מה הבעיה?

איך מפקחים עליו? מה שמפריד בין מוצרים לשירותים הוא מה שמפריד בין פריטים מוחשיים לפריטים לא-מוחשיים. בייצוא השירותים נכללים שירותי מחשוב, שירותים פיננסיים, שירותי ייעוץ ועוד סעיפים מרשימים כאלה. איך בודקים מה ערכו האמיתי של שירות ייעוץ שניתן? איך, באמת? על כן סחר בשירותים עלול לשמש מסווה להעברת הון שחור. זה, אולי, האינטרס החבוי מתחת להסרת החסמים עליו. משום כך צריך לטפל בו בחשדנות ובזהירות.

ובשורה תחתונה, עמדתי הלא-נחרצת בעניין הסכמי הסחר דומה לעמדתי הלא-נחרצת בעניינים רבים אחרים."אנחנו מבטיחים להציב יעדים ברורים", זה מה שצריך להיות כתוב בראש מצענו הסוציאל-דמוקרטי. "אנחנו מבטיחים ללמוד את הפרטים. אנחנו מבטיחים לשתף בהם את הציבור. אנחנו מבטיחים להיות נאמנים לאינטרס הציבורי."

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***