דיווח עיתונאי שפורסם בגרדיאן מהשבוע שעבר, מפגין כי טראמפ , בניגוד לתדמיתו, לפעמים יודע מה הוא עושה. הדיווח מה-22 לנובמבר, עוסק בתוכנית 100 הימים הראשונים לכהונה כנשיא.

טראמפ, באותה מסגרת, מצהיר כי הוא יבטל את הסכם TPP, ההסכם הטראנס-פאסיפי, הסכם בין שתי-עשרה מדינות שלחוף האוקיאנוס השקט, וארה"ב בראשן. הסכם זה ממתין עכשיו לאישורו הסופי, לאחר שבע שנות משא ומתן. טראמפ קורא ל-TPP "אסון פוטנציאלי למדינה שלנו", ומוסיף ואומר כי "הוא ינהל משא ומתן להסכמי סחר דו-צדדיים, המביאים משרות ותעשייה חזרה למדינה".

חשוב להבחין: טראמפ לא יוצא כאן נגד הסכמי סחר בכללם, הוא מסתייג מהסכמי סחר רב-צדדיים. ה-TPP אינו הסכם הסחר הנרחב היחיד העומד על הפרק. לצדו מככבים ה-TTIP – הסכם הסחר וההשקעות הטרנס-אטלנטי – הסכם בין ארה"ב לאיחוד האירופי, והסכם TISA – הסכם בין 23 שותפים שבראשם ארה"ב והאיחוד האירופי. שני ההסכמים האחרונים נמצאים בשלב פחות מתקדם מהסכם TPP.

המשותף לשלושת ההסכמים הוא היותם הסכמים גורפים, המקיפים מדינות רבות ותחומי סחר נרחבים. המשותף לשלושתם הוא גם ההתנגדות העזה שהם מעוררים בתקשורת, בקרב פוליטיקאים ובקרב מספר אנשי אקדמיה בולטים. התנגדות כה עזה עד שהיא עלולה להיתפש כאנטי-הסכמי-סחר, אנטי-גלובליזציה.

אנטי כזה הוא בעייתי משום גרירת חילוקי הדעות לקונפליקט חד מדי, קונפליקט שאינו מוביל לפיתרון. הבעיה באנטי-הסכמים היא גם בהיותה עמדה שניתן להציגה כלא-מציאותית. סחר בין-לאומי הוא תופעה אנושית עתיקה. שיירות בשמים ותבלינים עשו את דרכן מהודו וסין למערב כבר לפני אלפי שנים. בדרכן חזרה, הן הובילו את מה שמצאו שם. הסחר מוסיף לחיי העוסקים בו לא רק כסף, אלא גם הנאה ועושר תרבותי. על כן מקצוע הכלכלה תומך בסחר בין-לאומי כפי שהוא תומך בסחר בכלל.

התיאוריה הכלכלית מכירה בתרומתה של התמחות וחלוקת עבודה לקידמה האנושית. אם כל אחד יתרכז בתחומו, ויתמחה בו, כולם יחד ייצרו יותר ויהנו מרמת חיים גבוהה יותר, ככה היא אומרת. כך בתוך המדינה, וכך גם בין מדינות. אלא שהחלפת סחורות ושירותים בין אנשים דורשים הסדרה, על מנת למנוע ניצול של החלשים על ידי החזקים. לשם כך, כמו לשם איזון כוחות בכל מצב אחר של חיים משותפים, מנסחים ואוכפים בכל מדינה קודים של הוגנות.

הסכם סחר בין-לאומי שייך לאותה מסגרת של הסדרה. הוא, במהותו, אינו שונה מהסכם נישואין, הסכם עבודה, הסכם מכירה, הסכם שלום, או כל הסכם אחר. הסכם סחר בין-לאומי הופך להיות בעייתי כשהוא גורף מדי. גורף מדי במספר המדינות הנכללות בו, או במספר התחומים שהוא מכסה. הסכם גורף, לדוגמה, הוא הסכם ארגון הסחר העולמי (WTO), הסכם המסגרת לסחר הבין-לאומי כולו. על כן, מתוך הבנת מגבלתו, מתקיימים לצד ה-WTO מאות הסכמים מצומצמים, בעיקר הסכמים דו-צדדיים. אלה באים להתוות מסגרת ברורה יותר וקלה יותר. מסגרת שמגדירה מראש את האינטרסים הייחודיים לשותפיה, ומקלה על יישוב סכסוכים בעזרת תקשורת ישירה ומהירה.

שלושת הסכמי-העל הנדונים עכשיו מכילים מדינות רבות מדי, בדרגות עצמה שונות מדי. שדה הפעולה העצום הנפתח באמצעותם מושך אליו תאגידי ענק, הדוחפים להעמדת האינטרסים שלהם מעל טובת המדינה. המענה הטבעי לבעיית ההסכמים הגורפים הוא תגובה כמו זו של טראמפ וכמו הברקזיט בבריטניה. שניהם אינם אומרים לא לסחר בין-לאומי, אלא הם מבקשים שחרור מהסכם גדול מדי, חזק מדי, חונק מדי.

כל זה מחזיר אותנו לענייננו: נצחונותיו בבחירות של הימין בשלל גרסותיו על השמאל-מרכז. אחת התשובות גלומה בהתיחסות לסחר הבין-לאומי. כל אדם סביר מבין שסחר בין-לאומי תורם לקדמה. כל אדם סביר שואל את עצמו שאלות על התגלמות הסחר הבין-לאומי והגלובליזציה בתנאי עבודתו, בטיב השירותים שהוא מקבל, ובאיכות חייו היום-יומית. השמאל העולמי כבר עשרות שנים מתחמק ממתן תשובה לשאלה. נראה כי הוא חושש מניתוח אמיתי של הגלובליזציה. ניתוח כזה יחשוף את ניגודי העניינים החבויים בכל שיתוף פעולה, ואולי ייתפש כערעור על חזון האחווה העולמית. הימנעותו של השמאל מוציאה אותו מחוץ לתחום של כל מי שחי בעולם הזה. כל מי שמכיר במגבלות הטבע האנושי. הימנעות זו חותרת תחת מעמד השמאל בכל מקום.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***