בשבועיים האחרונים אני קוראת את "השריד שנותר", ספרו של יצחק בשביס-זינגר על יהדות פולין לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשביס-זינגר הוא בן התקופה, יליד 1904. ספרו הוא לקט סיפורי ביכורים, שפורסמו בעיתונות האידיש של ראשית המאה העשרים ולא תורגמו עד כה.
זו אינה כתיבה "גדולה", אבל זו כתיבה מלאת חיים וצבעונית. פולין לאחר מלחמת העולם הראשונה, לא בדיוק פולין של היום על פי גבולותיה. חיתוכים אחרים עם המדינות השכנות: ליטא, רוסיה הלבנה, מזרח אירופה ומרכזה. האיזור כולו הוא מקום מושבם של יהודים. מוכה מלחמות, מוכה מהפיכות, מוכה פוגרומים, מוכה משבר כלכלי נורא.
בשביס-זינגר מצלם את המציאות. עיירות, כפרים, ערים גדולות וורשה בראשן. עכברים בכל מקום: במרתפי העיר, במטבחים, בקירות צריפי העץ. עכברים, יתמות, בדידות, רעב וחולי. צילומו של בשביס-זינגר אינו מחמם לב. הוא סרקסטי, מר-נפש ואכזרי. אך הוא נראה אמיתי, וממחיש מה הייתה הגולה לאנשים שחיו בה.
פרנסות אוויר כ"כלי קודש" בקהילה, סוחרים בתוצרת חקלאית של הגויים מהכפר, בעלי מלאכה שאיש אינו חפץ בתוצרתם, סרסורים ומתווכים, ולא מעט זונות יהודיות כשרות.
לאווירת הייאוש המקומית, מצטרפת היוואשות מפתרון ארץ ישראל. "הציוני הראשון בעיירה" חוזר שבור לאחר חמש שנים בארץ. "הוא איבד שליש ממשקלו, והיה תשוש מרעב ומן הכורח להתדפק על פתחי לשכות עבודה. הוא כעס על כל היהודים ולא רצה לפגוש את חבריו מימים עברו. לכן ישב לבדו על ספסלים לחים בגן העיר, קודח מחום בגלל מלריה כרונית". בשביס-זינגר עצמו אפילו לא ניסה. הוא נסע ישר מפולין לניו-יורק.
הקריאה בספר, שנפל לידיי במקרה בעת חיפוש מה-לקרוא-בחגים, יצאה מתאימה לפרוייקט חדש שאני מעורבת בו. גיליונו השני של כתב העת אשמורת שלישית, התפרסם לאחרונה, והוא עוסק בשלילת הגלות. הנושא שנשמר תקופה ארוכה בהקפאה, הפך להיות חם כעת. זאת, בעקבות חלחול הפוסט-ציונות, ומחיקת המילים "עלייה" ו"ירידה" ממילונם ועיתונם של כמה מ"האנשים החושבים". במקום זאת, אימצו שם עכשיו את המונח הנייטרלי לכאורה – "הגירה". נייטרלי, רק לכאורה, כי הוא, בהגיעו, מוחק את ההתניה הערכית שעליה גדלנו.
בגיליון, אשמורת שלישית, שעורכו הוא ניר רייזלר, כותבים רבים משכילים וידועים. אני, שאיני מומחית לתולדות הציונות, קראתי את כל מאמריו בעניין רב. קראתי, וגם כתבתי מאמר קטן על הגולה של הוריי, ועל היוולדם מחדש בארץ.
אני עדיין דבקה ב"שלילת הגלות", שוטפת את מוחות נכדיי בסיפור היאחזותם של הוריי בארץ. לי, עצמי, מספיק כליל החורש בחלוני עם שתיית הקפה כל בוקר. הוא, וערפילי הוואדי בחלון השני. אני מסיטה את מבטי מפה לשם, וחושבת איפה עוד אמצא מקום כזה. איפה עוד אוכל לשאוב תקוה בבוקר, אחרי עוד יום של פיגוע נורא.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה ישירה, רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
אחד הפרקים העצובים בהיסטוריה שלנו זו ההגירה למערב במקום לארץ ישראל. בין השנים 1914 – 1938 היגרו כ-2.5 מיליון יהודים לארה"ב ודרום אמריקה וכו', ורק כמה מאות אלפים לארץ. לעובדות האלה היתה השפעה מכרעת על קצב הגשמת יעדי הציונות…
אהבתיאהבתי
מסכימה. אני זוכרת את הכעס של אבי על בני משפחה שהגרו לארה"ב או לקנדה. כולם ברחו פחות או יותר בגלל אותן סיבות. והיה מין מתח כזה, מי צודק בסופו של דבר. אני מקווה שאנחנו יכולים לומר שהציונות ניצחה.
אהבתיאהבתי
את יכולה לומר, אבל עם הסתייגות שההגירה למערב האריכה את הדרך לניצחון וגרמה שאיכות הניצחון תהיה נמוכה יותר.
אהבתיאהבתי
אפשר לומר. בגלל זה אבי וחבריו כעסו כל כך.
אהבתיאהבתי
אין להאשים כל כך את מי שלא רצה להגיע הנה בתקופת הטורקים ההורים שלי נולדו בירושלם בשכונות שמחוץ לחומה (הוריהם יצאו מעיר העתיקה כחלוצים אמיתיים ), המצב בתקופת הטורקים היה נורא- עוני,רעב, מחלות, חטיפת נערים לצבא הטורקי כו…. חבל שלא כל כך מדגישים את תרומתם ליישוב היהודי.על אף שהם לא היו רבים .בזמן הבריטים המצב היה יותר טוב אך אז התחילו הפרעות הקשות מצד הערבים מה שגם לא משך את יוצאי אירופה ךהגיע לארץ ולירושלים
)
אהבתיאהבתי
פנינה,
אני לא מאשימה אף אחד. אבל להיות בעמדה הזו שאין צורך להאשים, זו פריבילגיה השמורה לנו בזכות מה שהורינו עשו. אלה שיצאו מהחומה, ואלה שהגיעו אז כחלוצים. עכשיו, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתרווח. אולי זו ההוכחה הכי טובה להצלחת הציונות.
אגב, לאיזה שכונה או שכונות הסבים שלך יצאו? זה מתחיל להיות מסקרן.
אהבתיאהבתי
הורי אימי היו מראשוני ימין משה ואימי נולדה שם , הורי אבי היו מראשוני מזכרת משה מול השוק ואבי נולד שם (המשפחות האשכנזיות היו במיעוט) ולאחר מכן היו מראשוני שכונת שערי חסד (שהיתה על טהרת הישוב הישן האשכנזי בירושלים).כשאלנבי הגיע לירושלים הם סיפרו שהם נוכחו במסע החגיגי לקבלתו וראו בו ממש משיח על הסוס…כעבור כמה שנים ייחלו לסיום המנדט……
אהבתיאהבתי
הסטוריה מהלכת.
אהבתיאהבתי
מדיניות מפלה כלפי מזרחים מצד הממשלה והסוכנות שהתבטאה בהפניית יוצאי צפון אפריקה לפריפריה והפניית היהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה לרמת אביב היתה. אמרו לי פעם שציונות אינה עוול שעשה פקיד הסוכנות למשפחתי, אני מברך את מאיר עמור ואלה שוחד שקיבלו משרות פרופסור באוניברסיטת ניו יורק ובטורונטו
אהבתיאהבתי
"שאול טווייג",
אני מוכנה לקבל את העובדה שנעשו עוולות ונעשו טעויות. עם זאת, בגלל היותי ציונית, אני מעדיפה עכשיו ללכת הלאה, לנסות להיות מספיק רגישים, ולתקן. אני באמת שמחה שמאיר עמור ואלה שוחט קיבלו משרות פרופסור. מאיר עמור הוא בן של שאול עמור? את שאול עמור הערכתי ואהבתי.
אהבתיאהבתי