שקיעתו הלא-מרהיבה של הניאו-ליברליזם

דמדומיו של עידן אינם מוכרזים חגיגית על ידי פוליטיקאים. הם לא מאובחנים על סמך ניתוחם החד של מדענים. הם פשוט הומים בבטנם של אנשים. וקרקורי העידן שנגמר הולכים ומתרבים בתקופה האחרונה.

איתות ראשון: הקצנה  

צמיחתן המואצת של התנועות הפוליטיות הקיצוניות בעיקר מימין מעידה על סופה המתקרב של תקופה. ומה שמטריד הוא היעדר תגובה הולמת מצד השמאל לקריאתו של הימין ללאומיות ואפילו לאומנות. השמאל, בהתנשאות אופיינית, מתעלם מהמצוקה  המבוטאת בטינה כלפי זרים. המשרות ההולכות ונעלמות לאנשים מהשורה, תנאי העבודה ההולכים ומורעים. בינתיים, בעולם כולו גוברת המבוכה הפוליטית. בחירות ומשאלי עם מוכרעים על חודו של קול, וכהשתקפות של מצב רוח.

איתות שני: חילופי מגדר

במקום חילופי מפלגות או חילופי השקפה מקצועית בכלכלה או בכל תחום פוליטי אחר, החילוף המתרחש הוא מגדרי. יותר ויותר נשים ביותר מקומות תופשות עמדות כוח. אשה ראשונה בתפקיד יו"ר קרן המטבע הבינלאומית. נגידת בנק מרכזי בארה"ב. נשיאה ראשונה, כך נראה, באותה מדינה. שתי ראשות ממשלה בחזיתה של אירופה. גל נשי שלא היה עולה בדימיונה של הפמיניסטית הכי הוזה עד לפני שנים מעטות.

גברים נבונים וחזקים נמנעים מלהתמודד על תפקידי מפתח. זאת, מתוך תחושה של משבר תלוי באוויר. משבר שהוא תולדת מדיניות מוטעית מתמשכת. משבר שלא הם גרמו לו, אבל הם ישאו בתוצאותיו אם יתפשו משרות בכירות בעת התרחשותו.  החלל הנפער כתוצאה מהימנעותם של אותם אישים מתמלא עד מהרה בנשים מוכשרות ושאפתניות.

ומהצד השני, מורגשת כמיהה כללית לדמות אמהית. כמיהה, שבאופן מסקרן, מבוטאת בשירו  החדש של שלום חנוך "המדינה הזו צריכה אמא". מעניין לראות, כי דמותן של המנהיגות האירופיות החדשות, אולי פחות כך בארה"ב, נבדלת מדמות המנהיגות של הדור הקודם. כריסטין לגארד, אנגלה מרקל וקתרין מיי רחוקות מלהיות יותר-גבר-מגבר בהשראת מרגרט תאצ'ר. הן לא מהססות להפגין רגשות. הן אפילו מוצאות יתרון בהפגנת רגשות.

איתות שלישי: חופש הגמגום

פער עצום נצפה בין תקיעת החצוצרה של כמה מאישי השמרנים בבריטניה לפני הברקזיט, ובין התפוגגותם אחריו. תרזה מיי, שישבה על הגדר כל התקופה לפני משאל העם, היא שמצאה את המילים ואת הכוח לפעול מיד אחריו. בתבונה רבה, היא מינתה את בוריס ג'ונסון הרעשני לשר החוץ שלה. כשיצטרכו  לתקוע שוב, ואין ספק שיצטרכו, הוא יתייצב שם עם חצוצרתו. את ניהול המשא ומתן, משא ומתן התובע שקט וסבלנות, היא הפקידה בידי פוליטיקאי מתון, השר ליציאה מהאיחוד האירופי, דייויד דייויס.

ובינתיים, שני הצדדים באופן לא-אופייני למדינות שהכתיבו את הטון לאורך דורות, מרשים לעצמם לגמגם. מיי ודובריה מגמגמים על פתיחה מבוקרת יותר של בריטניה למהגרים ולמבקשי מקלט. הם מזכירים גם סינון מסוים של השקעות זרות, מדיניות יבוא סלקטיבית יותר, וצעדים דומים.

מרקל מתהפכת לנגד עינינו ממש. ממטיפת-מוסר-צדקנית, היא הופכת למי שמבקשת פתרונות. יחד עם המהפך האישי שלה, נצפה שינוי בחלוקת השמאל-ימין העולמית המסורתית. משהו בנרטיב של הימין המתון נשבר. אמונתו הדתית בשוק החופשי נסדקת. מהצד השני,השמאל העולמי, מצטייר כמי שעוד לא התאים את עמדותיו למציאות. דווקא הימין המתון, הימין שנמצא בשלטון, מבין כי זעמם של ההמונים במעמד הביניים ומתחתיו מחייב התייחסות.

בהינתן כל אלה, נראה כי ההיערכות מחדש לא תכוון על פי מודל-על, אלא בעקבות פרקי חיים שייכתבו. כמה מכל זה יובל על ידי הימין המתון? מה יירשם בהיסטוריה לזכותן של מרקל ומיי? מי יירש אותן? מתי השמאל-מרכז ימצא את קולו? אין ספק, סוף חופשת הקיץ הזו, הוא תחילתה של תקופה שלא תניח לנו להשתעמם.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה ישירה, רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

 

9 מחשבות על “שקיעתו הלא-מרהיבה של הניאו-ליברליזם

  1. בכללי, אהבתי.

    אבל לא הבנתי את :"השמאל העולמי, מצטייר כמי שעוד לא התאים את עמדותיו למציאות."
    מי אלה השמאל ,העולמי ?
    ולאיזו מציאות אותו שמאל עולמי אמור להתאים את עמדותיו.

    ואת:" דווקא הימין המתון, הימין שנמצא בשלטון, מבין כי זעמם של ההמונים במעמד הביניים ומתחתיו מחייב התייחסות."

    מה מבין הימין, המתון? ואיזו התייחסות אותו ימין מתייחס ?

    ומה יתן השמאל- מרכז?

    גב' בן יוסף. אין שמאל עולמי.

    אין שמאל מרכז.

    טוני בלייר הוא שמאל?

  2. משה,

    תודה על תגובתך, ואענה לשאלותיך.

    שאלה טובה – מי אלה השמאל העולמי. ואענה לך בהתחכמות: אלה שנחשבים לשמאל. מגדירים את עצמם כשמאל. מממפלגת העבודה ושמאלה אצלנו, לייבור ושמאלה בבריטניה, דמוקרטים ושמאלה בארה"ב.

    השמאל אמור להתאים את עצמו למציאות המציאותית. אני לא פוסט מודרנית. מציאות בעיניי זה כל האיפיונים הכלכליים-חברתיים הנמדדים.

    הימין המתון מתחיל לגלות הבנה. מיי התייחסה למצוקתו של מעמד העובדים מרגע שהעמידה את עצמה לבחירה במפלגתה. מדי יום היא זורקת לאוויר עוד סעיף של התערבות ממשלה ונסיגה מהשוק החופשי. האחרון שבהם, תמיכה בתעשייה. מרקל קולטת עכשיו טוב יותר את הקושי בהשלטת כללי האיחוד האירופי על כולם. נכון, לשתיהן אין משנה סדורה, אבל הן מחפשות פתרונות.

    ולגבי הכרזתך "אין שמאל". אני פחות בוטה ממך. יש שמאל ושמאל-מרכז מבחינה הזדהותית וארגונית. אין להם מצע רלוונטי, זה כתוב לעיל.

  3. סליחה על הטרחנות, ומה לעשות שאדם קרוב אצל עצמו ואני מודה ומתוודה שאני עדיין תחת רושם הספר שכתבתי על אלון. ובכן – והוא לא המציא את זה – כבר בשנות ה-60' המוקדמות הוא דיבר (ופעל בהתאם) על שילוב ותמהיל של תביעה לפריון ותביעה לריסון עצמי של איגודי עובדים, תוך כדי שמירה קפדנית על זכות ההתארגנות ותוך קידום שיטתי ויסודי של חקיקת עבודה מתקדמת. בנוסף הוא (ושוב, הוא לא המציא את זה ובכל זאת) דגל בתכנון כלכלי על פי צרכים משתנים ומתן מענים לשוק עבודה משתנה המושפע הן מתמורות חברתיות שוטפות והן מאלו שהושפעו מעלייה מארצות מוצא שונות. במקביל – כן, הכל במקביל, כמו בחיים, כמו שלא השמאל (כלומר מה שמכונה בעיני עצמו שמאל) ובוודאי לא הימין רוצים להבין – הוא קידם תשתיות לאומיות (שוב, לא לבד, מומלץ מאד לקרוא את ספרו המעולה של דוד לוי פאור שכותרתו לכשעצמה ראויה למחיאות כפיים נלהבות: 'היד הלא נעלמה'): כבישים, מבני ציבור, גשרים וכן הלאה. במקביל (שוב, כן, הכל במקביל, האם יחימוביץ מסוגלת להבין את זה? פעם היא עשתה קולות של 'כן'): קידום השתלבותה של ישראל בשוק המשותף, עניין שהתחיל בו אשכול ב-1960 ואלון השלים ב-1975. בקיצור: גם וגם. יפה שמגלים את העניין הטבעי והפשוט הזה – תכנון, חשיבה מקיפה, פריון, זכויות עובדים וריסון עצמי – באיחור של 50 שנה. אבל למרות שאני טרחן אני בהחלט לא קטנוני. מותר לשכוח את אלון (גם) בעניין הזה, ובלבד שתאומץ הדרך שהלך בה, ושאין בלתה.

  4. אודי,

    קודם כל טוב לראות אותך כאן, אני באמת מתגעגעת אליך. אולי תיצור קשר פעם כשאתה מגיע לאיזור שלי.

    ולגבי יגאל אלון, מה נאמר, הוא היה מטובי השמאל-מרכז של הימים ההם, גם מבחינת יכולתו האינטלקטואלית והאופן שבו הציג דברים. עם זאת, כפי שכתבת, "הוא לא המציא את זה". עמדותיו היו העמדות של מפא"י-מפ"ם-אחדות העבודה ההסטוריות בוריאציות שונות. שים לב למילה "הסטוריות", ואל תהרוג אותי בטרם עת.

    התחלתי לעבוד במשרד התעשייה והמסחר בראשית 1977. התכנון שם היה בשיא פריחתו כמורשת שהותיר פנחס ספיר. המשרד הוביל את ההשתלבות עם השוק האירופי המשותף עד לחתימת ההסכם. הוא השתתף בהכנת עשרות הסכמי סחר מאז. רוצה לומר, המורשת הזו של כלכלת שוק מעורבת (שוק משולב בהתערבות ממשלה, צמיחה, תעסוקה מלאה, העלאת רמת חיים, זכויות עובדים ועוד ועוד) היא מורשת אלון, מפא"י, מפ"ם ועוד אנשים טובים. אתה, בספרך, תורם תרומה חשובה להנצחתם.

  5. מעולם לא היה שמאל בישראל. כל מה שאודי סיפר עליו הוא קפיטליזם ממלכתי. (כמו בסין) אטטיסטי. בישראל היה בעבר קפיטליזם ממלכתי . אטטיסטי.מה שנקרא: "סוציאליזם של המדינה". מצב שבו המדינה תמרנה בין ההתגייסות להעצמתן הכלכלית של חברות ההון, לבין התחשבות בכוחם החברתי-ציבורי של האיגודים המקצועיים,ע"י זריקת הטבות מסויימות ותנאים מסויימים לעובדים.בטעות מכנים זאת בישראל כ… מדינת הרווחה ,וכעת ישנו קפיטליזם ניאו-ליברלי. זה שאנו חיים בו כיום.

    אצטט:"חוששני, כי אותו מרכז יהודי-ציוני-עברי-סוציאליסטי שטאוב כה מהלל ומשבח, ביקש להתפרק מ"נכסיו" החברתיים והתרבותיים. ראשית, ברצוני לטעון כי מפא"י לא היתה מפלגה סוציאליסטית במובן הקלאסי, כאשר אפילו לא ייסדה מערכת רווחה, כפי שהיה מקובל למשל במדינות מערב אירופה עד סוף שנות ה-70. בהקשר הזה, חשוב לציין כי מדינת רווחה קלאסית לא היתה בישראל עד ל-1975, עד אשר בפעם הראשונה נכללו קצבאות הילדים באופן מפורש בתקציב המדינה (תוצאת מאבקם של "הפנתרים השחורים").

    בנוסף, מפא"י היתה מפלגה סוציאליסטית במובן התרבותי, הרבה יותר מאשר במובן החברתי-כלכלי. "הסוציאליזם" שימש בידי מפא"י מכשיר שבאמצעותו היה ניתן לבנות מדינה. ניתן לומר כי זרעי הפירוק של הסולידריות בישראל והמעבר ממרכז לאומי סוציאליסטי למרכז לאומי קפיטליסטי נבטו בראש ובראשונה בתוך המרכז עצמו. מה שהביא לפירוקו של המרכז "הסוציאליסטי" עוד לפני כיבוש השטחים ב-1967 היה שינוי מהותי בערכיו של אותו מרכז הגמוני.

    הרי מפלגת רפ"י שגרמה לפיצול העמוק ביותר בתוך מפלגת הפועלים הארץ-ישראלית, עוד ב-1965, חרטה על דגלה את ערכי התיעוש והקפיטליזם. מפלגה זו, שבראשה עמד דוד בן-גוריון, ביקרה בחריפות את ערכי השיתופיות של מפא"י, את ערכי "ההגמוניה הפועלית" ואת המחסומים שהציבה ההסתדרות, ארגון העובדים בישראל, בפני התפתחות תעשייתית-קפיטליסטית של המדינה.

    דוגמה נוספת לכך היא מפלגת ד"ש שהוקמה ב-1977 על שני עיקרים הקשורים אחד בשני: האחד, לפרק את המרכז, קרי את מפא"י ובסיסי הכוח שלה ובראשם ההסתדרות, והנוסף, ליצור בישראל מערכת מוסדית גמישה וידידותית יותר להון. האם ראשי שתי המפלגות הללו לא באו למעשה מתוך מפא"י, מתוך המרכז הלאומי-ההגמוני? האין זה המרכז שהפעיל מנגנון להשמדה עצמית פשוט משום שזה היה האינטרס שלו? האם כעת ניתן "להאשים" רק את הכיבוש בשינוי הערכים בישראל?

    כאשר המרכז, ובראשו מפא"י, חש כי השיג את מטרתו, קרי הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, הוא החל אט-אט לשנות את פניו, מתפישה של סוציאליזם תרבותי-לאומי (כפי שהגדיר זאת זאב שטרנהל בספרו "בינוי אומה או תיקון חברה?") לקפיטליזם כלכלי וללאומיות ציונית-ליברלית מבית מדרשן של רות גביזון ויולי תמיר."

    http://www.ha-keshet.org.il/articles/culture/leumiut_abu.htm

    בין לאומיות סוציאליסטית ללאומיות קפיטליסטית.

  6. גב' בן יוסף, תגובתך רק מחזקת את מה שכתב אופיר עבו. ובאשר "לשמאל" , הנה מה שכתב אילן גילאון.

    "השמאל איבד את זה
    בלהט החלוקה הפוליטית על סמך זיקה לשטחים, נשתכחה מאנשי השמאל מחוייבותם לסולידריות. הם נתנו יד להפרטת כל המוסדות האפשריים ולקפיטליזם שפושה בכל
    אילן גילאוןפורסם: 17.04.08 , 07:59

    מספידיו של השמאל הישראלי רבים המה. ועולים על כולם השמאלנים עצמם, אלא שההספד – טרם זמנו. איך אפשר להספיד משהו או מישהו שספק אם אי-פעם נולד?"

    צודק. איך אפשר להספיד משהו או מישהו שספק אם אי-פעם נולד?"

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3531550,00.html

  7. משה,

    תודה על תגובותיך. תפישתי שונה משלך. אני מוכנה לקבל בשמאל גוונים רבים. עם זאת אני מצפה למצע אחד מלכד. מצע שמבדל באופן ברור את השמאל על כל גווניו מהימין הניאו-ליברלי.

  8. יפה ומעורר מחשבה.
    אפשר גם להוסיף לרשימה (לא יודע אם לכך כיוונת בריסון השקעות זרות) את הדחייה הבריטית על החלטה לגבי הינקלי פוינט, תחנת הכח הגרעינית ש-EDF הצרפתית והממשלה הסינית אמורות לבנות בבריטניה. בשבוע שעבר החליט חבר המנהלים של EDF לקבל את הפרוייקט, אלא שלמחרת ובאופן לא צפוי הממשלה הבריטית הודיעה על דחיית ההחלטה לגבי הפרוייקט עד לסתיו. הסיבות מגוונות, אבל נאמר שבין היתר מיי חוששת לתת לסינים גישה לתשתיות הבריטיות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s