נתחיל בכותרתו הראשית של המסמך: "הטוב האפשרי" באותיות גדולות. מתחתיה באותיות קטנות: "קווים למדיניות סוציאל-דמוקרטית ישראלית". הטוב האפשרי הוא לא הטוב ביותר, הוא לא חזון אוטופי, הוא מה שאפשר לשאוף אליו מהמקום שבו אנו נמצאים.
מסמך "הטוב האפשרי", שנכתב על ידי שלמה סבירסקי מנהלו האקדמי של מרכז אדוה, יצא לאור כספרון לפני מספר שבועות, ומופיע גם במתכונת אינטרנטית עכשיו.
קודם שנתעמק בתוכניו, נתחיל בעצם פרסומו האומר: די כבר עם תגרות הסמול-ימין, מה שמתבקש הוא מצע חיובי, הצעת המדיניות שלנו. מסמך אדוה עונה על בקשה זו. הוא כתוב וערוך לעילא. כל אחד מפרקיו נפתח בתקציר חד. זהו מסמך לציבור רחב, וגם קריאה משכילה ועשירה.
רוחו של המסמך מתמצה בפסקה קצרה המופיעה כבר בדפיו הראשונים: "היום, 70 שנה לאחר כינונה בארצות המערב, עם תום מלחמת העולם השנייה, של מדיניות הרווחה, אנו יודעים כי מדיניות של עידוד הצמיחה אין פירושה בהכרח העלאה כללית של רמת החים, שמדיניות של תעסוקה מלאה אין פירושה בהכרח מחיה בכבוד, ושכינונה של מערכת רווחה אין פירושה בהכרח התגברות על הנטייה לראות במעוטי המשאבים אחראים למצבם".
מכאן, נפרש ניתוח רב-תחומי כצפוי: ישראל במרחב המזרח-תיכוני, כלכלה הוגנת ויעילה, חלוקת ההכנסות, מדיניות רווחה ועוד כותרות. ריבוי הנושאים והצגתם החדה מגבירים את החשש מאי-הסכמות. אך כתיבתו של סבירסקי, כתיבה של יושר ותום-לב, מובילה למחלוקות ענייניות – מסוג המחלוקות שנבנים מהן.
מתוך הדיון הרחב שהמסמך מעורר בחרתי להתמקד במקטע שהכי קרוב אליי. אלה הפרקים על דמוקרטיזציה של השליטה בהון ושל מדיניות ההשקעות, ועל תעסוקה (עמ' 26 עד 48). פרקים אלה נפתחים בהבחנתו החשובה של המחבר בין "צדק חלוקתי" ל"צדק ייצורי". הצד החלוקתי הוא סוג הצדק המקודם כשגרה על ידי הארגונים החברתיים: צדק בחלוקת המשאבים (לא רק הכספיים) העומדים לרשות המדינה בכל רגע. הצדק השני הוא אותו צדק הקובע את היקף המשאבים העומדים לחלוקה, ואת הרכבם.
החזרת הצדק הייצורי למקומו המרכזי הראוי מעוררת אצלי הזדהות מלאה. "צדק ייצורי", אם כי בכינויים קצת אחרים, היה תחום עיסוקי בחמש-עשרה שנות עבודתי במשרד התעשייה והמסחר, מורשתם של מפא"י ופנחס ספיר. הצדק הזה הוא, לתפישתי, גרעינה המקורי של הסוציאל-דמוקרטיה, דמות הסוציאל-דמוקרטיה כפי שהיא נתפשה בעבר. לאמור, אין די בחלוקה הוגנת של פירות הפעילות הכלכלית, ארגון נכון של הכלכלה חייב להתחיל בשלב הייצור. זאת משום שמבנה הייצור קובע ה-כל: לא רק את היקף התוצר והרכבו אלא גם את משאבי הרוח והערכים הלאומיים.
הבחנתו היפה של סבירסקי בהקשר זה נשענת על הכינוי "ידיים" לכל אותם המונים חסרי ייחוד, רוב העובדים היום. "תעסוקה שעיקרה 'ידיים' אינה מסוגלת להעניק תנאי חיים חברתיים נדיבים" הוא קובע, ובהמשך הוא מסביר כיצד נשנה את תנאי היסוד ההופכים את רובנו ל'ידיים'. מענהו של סבירסקי הוא בעיקרו המענה המרקסיסטי: העברת השליטה בהון ובהשקעות לידי הציבור. סבירסקי, בחוכמה, נמנע מלהניף כאן דגלים. עניינו הוא "הטוב האפשרי", דהינו, הטוב שאפשר להשיג במסלול התקדמות סביר מפה והלאה.
תוך כדי קריאת המסמך, התנסחה אצלי עוד מחשבה. חלוקת הכוח בעולם שבו אנו חיים אינה מוכתבת רק על ידי חלוקת ההון, אם-כי היא בהחלט מושפעת ממנה. החלוקה המעצבת את חיינו – מישראל-במרחב-המזרח-תיכוני ועד לספרים היוצאים לאור בעברית – מוכתבת גם על ידי רעיונות ודעות. רעיונותיהם ודעותיהם של הטכנוקרטים בתחומי הכלכלה והחברה, של אנשי האקדמיה ושל התקשורת. רעיונות ודעות לכאורה לא-חשובים הם הקובעים: אחריותה של המדינה להכוונת שער החליפין של השקל, אחריותה לוויסות ההשקעות הזרות הנכנסות אליה, מעורבותה בהעברת מפעלים ישראליים החוצה.
הדיון העומד לפנינו, אם כן, אינו רק דיון בחלוקת הבעלות על ההון, אלא גם הדיון המתחדד עכשיו על ביטוי לאומי בעידן הגלובליזציה. חזרתי להציץ בטקסט של סבירסקי, ומצאתי בו את דילמת הלאומיות לעומת העל-מדינתיות, אם כי בהקשר קצת שונה מזה שאני מביאה כאן. ואחרי כל אלה, אפשר לחזור לכותרת שבראש המאמר בשינוי פעוט: מסמך "הטוב האפשרי" אינו הפתיחה לדיון הסוציאל-דמוקרטי המתבקש הוא הפתיחה לדיון הסוציאל-דמוקרטי ההכרחי.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה ישירה, רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
כצפוי החלק של הדיון בסכסוך הזוי תלוש ואף מגוחך. הזוי כי קשה לראות כיצד כלכלה של 35 אלף דולר תלג לנפש "משתלבת" בכלכלות של המדינות השכנות, כולל אלו שיש לישראל שלום עימן. תלוש כי זה אופיה של הטענה הצפויה שהוצאה של 8% מהתל"ג על ביטחון היא הוצאה גדולה, זאת עוד לפני שאנחנו ניגשים לברר את הערך הכלכלי הקיינסיאני והאחר של ההוצאה הביטחונית מבחינה כלכלית. הזוי כי הטענה שהעם בישראל (ראוי לקרוא לילד בשמו: העם היהודי) נתון בסכסוך עם שכניו היא פשוט כזו. מי שנתון בסכסוך הוא העם הפלסטיני עם העם היהודי. זו סיבת הסכסוך ועד שלא נבין זאת לא נזוז לשום מקום. עובדה (לא הערכה, לא דעה, לא פרשנות אלא עובדה) זו גם אמורה לשמש את מי שבאמת מעוניין לבחון ברצינות את יחסי שני העמים המרכיבים את אזרחי ישראל. אין ספק שלממשלות ישראל יש יד ורגל וראש ביצירת העובדה שהאזרחים הישראלים הפלסטינים אינם משולבים מספיק בכלכלה הישראלית, דבר הפוגע קודם כל בכלכלה הישראלית ורק אחר כך בפלסטינים אזרחי ישראל. אבל עם זאת היושר המתבונן (בהנחה שהוא עקרון עליון בדיון מסוג זה, ואני בכלל לא בטוח כשמדובר בגופים כמו אדווה) מחייב מבט נוקב ביחס לעמדת היסוד של האזרח הפלסטיני הישראלי הממוצע (אני בהחלט נוקט הכללה וובריאנית הכרחית) כלפי מדינתו.
על כל השאר הסוציאלדמוקרטי אפשר כמובן להסכים, אבל לא ברור לשם מה יש ליצור היסטוריוסופיה חדשה לסכסוך, כשברור לחלוטין שישראל היא יחסית לעולם כולו סיפור של הצלחה למרות המשכיותו של סכסוך שנכפה עליה – כן, לחלוטין ובאופן גורף נכפה עליה – על ידי שכנים שלעולם ובשום שלב, להוציא בודדים ונדירים, הביעו בקול רם את העקרון העליון, או היסודי , של הסוציאל-דמוקרטיה: קבלת האחר, קבלה מהותית של האחר, כבוד לזולת לא מתוך ציווי תיאולוגי מסוג 'כבד את הכופר', אלא קבלה הדדית מהותית ממנה נגזרים ערכי שיתוף הפעולה, הפשרה, הכבוד לכל אדם באשר הוא, תהא נטייתו המינית והדתית והאחרת וגילו כמובן אשר תהא. כדאי לחזור תמיד לדברים שאמר ברל לוקר הצנוע אי אז ב-1948, "הערבים מתנגדים לאוטו-אמנציפציה היהודית לאו דווקא בגלל שהם מתנגדים לה אלא מכיוון שהם מתנגדים לאמנסיפציה ערבית" . הציטוט הוא מהזכרון, אבל האמת שיש בו נקייה ואמיצה. מסוג האומץ שאין כבר טעם לחפש אצל חבורת הרדיקלים החיה במחוזותינו. כשנקודת המוצא היא הציווי הקטגורי של הפוסט-קולוניאליזם שבבסיסו רגש אשמה על עצם העובדה שמישהו כאן הצליח להקים מדינה מרשימה למדי, למרות כל הבעיות (ויש תודה לאל בלי סוף), ולא האמת, התוצאה בהתאם.
ובלי קשר, ולגופן של הצעותיו הטובות בחלקן לכשעצמן של החוברת (צדק ייצורי, אגב, מחייב גם הוא שינוי תודעה מהסוג ששכנינו הערבים, כולל אלו החיים בקרבנוך רחוקים ממנה כרגע מרחק גדול למדי, אם זה תנאי הכרחי לשינוי אז אפשר לוותר על הצפייה), אני כבר יכול לשמוע ביקורת מסוג אחר עליה: 'כניעה להגיון הניאו ליברלי'. אבל זו כבר אופרה אחרת
אהבתיאהבתי
אנונימי,
את תגובתך למסמך אדוה, כדאי שתעלה במקום שבו הוא מתפרסם במלואו, בקישור שהבאתי לעיל.
אני רוצה בכל זאת להתייחס לאופי התגובה שלך: נתפשת לפרק אחד במסמך, ותקפת אותו באופן שלא נראה לי יפה או הוגן (אתה לא מציין את שמך).
המסמך הוא מכלול שלם, שנכתב במטרה לעורר דיון בשמאל הסוציאל-דמוקרטי. לפי דבריך, אני מבינה שאתה מהשמאל "ההוא", ולא מהשמאל "הזה". אבל סגנוןן התגובה שלך לא מוביל לדיון שאליו המסמך הזה מכוון, וחבל.
אהבתיאהבתי
זה מסמך מעולה. אני בעיקר חושב שצריך להדגיש ולהעריך אותו על הנגישות שלו מבחינת השפה שזה דבר יקר ערך היום בכל הקשור ליכולת לאפשר שיח כלכלי קונסטרוקטיבי להמונים
אהבתיאהבתי
הנגישות הלשונית ועוד דברים רבים נוספים, כאמור לעיל.
אהבתיאהבתי
אני מתנצל מראש.לא קראתי ואני לא יודע אם סבירסקי גם כתב בנושא סרטן ההפרטה.בדיון על סוציאל-דמוקראטייה חשיבותו עצומה מאחר שההפרטה הניאו ליבראלית העבירה את עמדות הכח הכלכליות פוליטית לידי פלוטוקראטייה והרסה הרבה מהסיכויים למדינת רווחה בסיגנון הנורדי.
הסליחה עמך,אם "התפרצתי" לדלת פתוחה.
אהבתיאהבתי
מיכאל,
מעצם הדגש הרב שסבירסקי שם על בעלות על ההון והשליטה על ההשקעות ברור מה דעתו על ההפרטה. ניתוחו בבירור מזהה בין שליטה על ההון לצבירת כוח פוליטי.
אהבתיאהבתי
הקטע החשוב ביותר בדבריך בתיקונים לפי תפיסתי :
'תוך כדי קריאת המסמך, התנסחה אצלי עוד מחשבה. חלוקת הכוח בעולם שבו אנו חיים אינה מוכתבת רק על ידי חלוקת ההון, אם-כי היא בהחלט מושפעת ממנה. החלוקה המעצבת את חיינו מוכתבת בראש ובראשונה על ידי רעיונות ודעות.
רעיונותיהם ודעותיהם של אנשי רוח ואקדמאיים המעברים לחברה כולה ע"י האקדמיה, הטכנוקרטים בתחומים שונים כמו הכלכלה והחברה, התקשורת, פוליטיקאים וקובעי דעת קהל אחרים. רעיונות ודעות, שחלקם לכאורה לא-חשובים הם הקובעים, הם המכוונים את מעשינו.'
:'.
אהבתיאהבתי
אמנון,
אני מקבלת את התיקון שלך. בהכללה, נדמה לי מלא-מעט קריאה ושמיעה של סבירסקי שגם הוא יסכים. קצת התפלמסתי עם מה שהוא כתב בגלל הדגשתו את הבעלות על ההון והשליטה על ההשקעות. אבל ברור שגם הוא יקבל את הניסוח שלך, שהוא טוב משלי במקרה הזה.
אהבתיאהבתי
כתבת לעניין.
מסמך מעולה.
מתחבר לתגובות הקוראים, חוץ מהתגובה הראשונה.
לא הבנתי מה משתמש אנונימי אומר .
אהבתיאהבתי
Mosheshy
תודה, ואני מקווה שנגיע לדיון פתוח וסבלני. אולי בזכות המסמך של אדוה.
אהבתיאהבתי
רפרפתי במסמך ולא קראתי אותו לעומק, אבל רעיון "החזרת הצדק הייצורי" הוא דיון תלוש באמונות שהוכח שהן כושלות לגמרי (פעם קראו להן סוציאליזם/קומוניזם) ולא דומות לדבר מהמודל הנורדי, אלא למודל של וונצואלה, מדינה בה אין לחם ונייר טואלט.
האמונות האלה פשוט שגויות מהסיבה שכל מדינה שניסתה את הרעיונות בצורה רצינית מספיק, התנהלה בחוסר יעילות כלכלית והשתמשה באלימות ממסדית מאורגנת.
איפה בעולם יש "צדק ייצורי"? איפה זה עובד או עבד? מישהו כאן יכול לתת מחקרים אמפיריים על העולם שלנו שבו יש דוגמאות להצלחה כזו?
אהבתיאהבתי
עוד תגובת אינטרנט אופיינית: ללא ציון שם המגיב, ועם קביעות נחרצות. טוב, אם זה מה שאתה אומר…
אהבתיאהבתי
יכולת לענות במילה אחת שהייתה אומרת שם של מדינה שבה יש "צדק ייצורי", או להדביק קישור. אולי אין כאלה בנמצא.
אהבתיאהבתי