ישר אחרי הנחת הכותרת במקומה נזכרתי שמיקרו היא מילה ביוונית שפירושה קטן, זעיר. יוונית, לא במקרה גם כאן, יוון היא ההתחלה של כל דבר בתרבות המערבית. בימים אלה שוב היא מעוררת השראה, בהיותה הראשונה שיצאה נגד שרירות לבם של האיחוד האירופי והארגונים הכלכליים הבינלאומיים הגדולים.
ובעודי כותבת זאת, קופצת לי לראש מלחמת השחרור היוונית מהאימפריה התורכית שהתנהלה בשנים 1821 עד 1832, והסתיימה בהכרזת עצמאות. ומי היו הראשונים לצאת לעזרת יוון? מי אם לא כמה בריטים מעופפים וביניהם המשורר הרומנטי לורד ביירון. בהשראתם, הצטרפו לכוחות השחרור בריטניה, צרפת, רוסיה ומדינות אירופיות אחרות. הזיה חמסינית, ובכל זאת משהו ממנה מתרחש שוב: משאל העם ביוון על קבלת תנאי האיחוד האירופי לפני שנה, גורר אחריו את הברקזיט הבריטי עכשיו.
כמיהה רומנטית, ויש שיאמרו רומנטית מדי, היא שמחברת בין שתי המדינות ושני האירועים. למרבה המזל, מי שנשאר לאחוז את ההגה ביוון עכשיו הוא אלכסיס ציפראס הניצב בשתי רגליו על הקרקע. בבריטניה, שנה אחרי, מסתמן שתרזה מאי הפרגמטית, שרת הפנים בממשלת השמרנים, היא שתחליף את דייויד קמרון שהתפטר.
גישה פרגמטית למאבק הערכים והכוחות עוד אינה מבטיחה את פתרונו. שום התקדמות לא תושג בלי מידה של רגישות למה שמתחולל בלבם של ההמונים. שום התקדמות לא תושג בלי להתנער מהדוגמות הכלכליות המובילות של ארבעת העשורים האחרונים. דוגמות של "חשיבה בגדול", חשיבה במונחי מקרו-כלכלה.
אבירי המודל הניאו-ליברלי לא אוהבים לטבוע בפרטים. מבחינתם, די שהממשלה תנהל כראוי את תקציבה (המכווץ ככל האפשר), ואת שער הרבית. כעת, ברור לגמרי שאפשרות המשחק באמצעים אלה מוגבלת ביוון ובבריטניה בטווח הנראה לעין. הרבית המוניטרית תקועה בכל מקום, ומדיניות התקציב בשתי המדינות שעדיין מחוברות לאיחוד האירופי כפופה לגחמותיו. מה שעומד על הפרק עכשיו הוא אפיו של החיבור החדש בין כל אחת ממדינות אלה לאיחוד. חופש הסחר, חופש ההשקעות, חופש תנועות הכספים, חופש מעבר העובדים, וביוון גם החופש להשתחרר מהאירו.
סוגיות אלה הן סוגיות מיקרו-כלכלה, סוגיות שהמענה עליהן הוא תלוי זמן ומקום. ביוון ובבריטניה ישיבו על כל שאלה בהתאם ללחצים מבחוץ, ולאיום הקצוניים הפוליטיים מבפנים. יוון ובריטניה ייאלצו לתמרן כל רגע, כדי לא להידרדר לפשיטת רגל כלכלית, וכדי לשמור על שלטון תקין. הן ייאלצו לבדוק כל רגע כמה עובדים זרים נכנסים למדינה, כמה מתוך הסחר הבינלאומי שלה מתנהל עם מדינות האיחוד, מי הם המפעלים שברחו החוצה, מי הם אלה שמכניסים כספים למדינה. יוון, במיוחד, תצטרך להתוות לעצמה מסלול ארוך טווח של היפרדות מהאירו והכרזה על מטבע משלה.
תורתן הכלכלית החדשה של יוון ובריטניה, שתהפוך לטיוטת המיקרו-כלכלה החדשה, תיכתב על-הדרך תוך התמודדותן עם הקשיים. ברגע זה, מה שחקוק בה הוא רק הצהרת כוונות ברורה: זו תהיה תורה מיקרו-כלכלית, זו תהיה גירסה חדשה של הכלכלה הפרטנית.
במהלך כתיבת המיקרו-כלכלה החדשה יקימו מחדש את משרדי הממשלה היעודיים שכווצו כמעט לאפס בכל המדינות המתועשות: משרד העבודה, משרד התעשייה והמסחר, משרד השיכון ואחרים. במהלך כתיבת הכלכלה החדשה יחזירו את הדיבור בין הממשלה לאיגודים המקצועיים ולארגוני המעסיקים. סימנים לתחילת המסע הזה נצפים בכל מקום עם קימתם לתחיה של וועדי העובדים ושל התארגנויות עובדים אחרות.
במהלך כתיבת המיקרו-כלכלה החדשה יחזרו לכבד את העובדות, ואת היידע של אלה שנמצאים בשטח. כי אם רוצים לחמוק ממשבר פוליטי-כלכלי, אי-אפשר סתם להכליל, צריך לדעת מה קורה בכל מקום בכל רגע. החזרה למיקרו-כלכלה היא חזרה לחילופי דעות שוויוניים, היא החלשת ההון-תקשורת בתוך הממשלה, היא חזרה איטית לדמוקרטיה.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה ישירה, רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
הלוואי ואת צודקת. אם זה יקרה, אמנם בוודאי יופעלו סנקציות נגד בריטניה מכל אותם גופים כלכליים שלא מעוניינים לחזור לתקופה יותר שוויונית שבה יותר אנשים נהנו מהפירות, אבל לפחות תהיה ממשלה שמסתכלת על האזרחים.
כמו שזה נראה עכשיו, ההנחות הבסיסיות של שוק חופשי, ממשלה קטנה, צמצום הוצאה ציבורית וצמצום התערבות – אין ערעור אמיתי לגביהן. הדיון הכלכלי השטחי שכן היה במשאל נגע לכסף שמשלמים לאיחוד ו"מה אפשר לעשות איתו" (מדובר בבוטנים ביחס לתקציב של מדינה כמו בריטניה) ול"רגולציה המיותרת" שמחיל האיחוד. כלומר, אם כבר, איך לצמצם רגולציה והתערבות.
אהבתיאהבתי
1878,
זה לא יקרה מרצון או מהארה פתאומית, זה יקרה מהצורך להתמודד בכל רגע. השאלות שיעלו וההכרח לענות עליהן יובילו לדיון רציני יותר. וכן, אני יודעת שזה לא מה שקרה עד עכשיו, רטוריקת הברקזיט היא הפגנת טמטום. אבל משהו כן מתחבא שם בפנים, ולבריטניה ולאיחוד האירופי לא תהיה ברירה אלא לנהל משא ומתן שבהדרגה יוביל לדיון אינטלגנטי.
אהבתיאהבתי
דרמה בבריטניה: היריבה פרשה, תרזה מיי תהיה רה"מ
השרה תרזה מיי צפויה להפוך לרה"מ כבר בעוד כמה ימים, אחרי שהיריבה האחרונה שלה במרוץ, אנדריאה לידסום, פרשה והסבירה – "אין לי תמיכה מספקת". ועדה מפלגתית צפויה לאשר את ניצחונה וכבר הודיעה: "לא נפתח מחדש את המרוץ"
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4826860,00.html
אהבתיאהבתי
נעמי,
תראי מה קורה בעולם בזמן השנ"צ שלי. החליטו לבד, מספרים לי באיחור.
אהבתיאהבתי
תרזה מאי אכן פרגמטית, אבל לאור מה שקרה לשירותים הממשלתיים תחת שרביטה כשרה לענייני פנים, נראה לי שהבורסה תשמח במיוחד על מינויה. צפויים חוזים מרשימים לחברות שמבצעות את הפעולות שהיו פעם של הממשלה.
והרומנטיקה של יצירת יוון מתוך האימפריה העותמנית בעייתית מאוד בעיניים הומניסטיות. הבעיה היא שבאימפריה – כמו באימפריות תמיד – האוכלוסיה היתה מעורבת מאוד. הניקוי האתני של כרתים היה מלא; בקפריסין – טוב, את זה כבר ראית כחדשות. זו תבנית בעייתית מאוד, לדעתי, זו שהרומנטיקה בונה לנו מסביב למציאות. הזיות, כמו שאמרת. ובינתיים אנשים נעקרים והופכים פליטים – וכפליטים נקלטים או שלא נקלטים במדינות שעוצמתן מוקדשת לקליטה כזו.
רומנטיקה היא עולם-ישן-עד-היסוד-נחריבה עם תוכנית פעולה מפוקופקת למה-בא-אחר-כך. כלומר: ברקזיט.
אהבתיאהבתי
שונרא,
אני מתרשמת מהתנהגותה של תרזה מאי לפני הברקזיט ואחריו: היא מסגלת את עצמה לדעת הרוב. ובניגוד למה שנאמר בכמה מאמצעי התקשורת, היא לא הביעה דיעה ברורה נגד הברקזיט, היא באופן גלוי ישבה על הגדר. גם עכשיו בנאומה לקראת המינוי היא הבטיחה ליישם את הברקזיט.
פרגמטיות מהסוג הזה אולי אינה כריזמטית, אבל היא הכרחית עכשיו על מנת למנוע פיצוץ. נדמה לי שמרקל מגלה תכונות דומות, ובמקרה הזה המציאות תכריח אותן למצוא נוסח שישלב קצת ברקזיט וקצת קשר הכרחי בין בריטניה לאיחוד.
ולגבי מלחמת השחרור של יוון: לא אמרתי שהם לא היו רוצחים (אגב, גם האיליאדה שאני קוראת בתרגום החדש של אהרון שבתאי לעברית, היא מסע של קטל, ובכל זאת משהו שם נראה כל כך פואטי ואלגנטי. פרדוקס). אמרתי שהייתה שם נהייה רומנטית אחר החירות שטובי האנגלים נמשכו אליה. משהו מחבר בין התרבויות, אולי סתם החינוך הקלאסי של כל בריטי בן טובים.
אהבתיאהבתי