שני סוגי תפוחים מככבים במטבחנו בשבועות האחרונים: האחד, ורוד-צהבהב, מקורו בארה"ב. השני, גדול ואדום-כהה, מגיע מטירול שבאוסטריה. התפוח הטירולי מתייחד לא רק בגודלו וצבעו, הוא גם עוטה על עצמו פסי שעווה לבנים לאחר רחיצתו.
לא ביקשנו את התפוחים האלה, זה מה שחנויות הירקות אצלנו מחזיקות. איננו יודעים מה גורם להבדלי הדקורציה ביניהם. יתכן שארה"ב מקפידה יותר על התקינה בעניין השעווה ועטיפות דומות. יתכן גם שסעיף התפוחים בהסכם הסחר שלנו עם אוסטריה שונה מהסעיף עם האמריקאים. יכול להיות שהיבואן שלנו מארה"ב נחמד יותר מהיבואן מאוסטריה. ככה זה כשנמצאים בתחתית שרשרת האספקה.
עלבונם של הלא-נספרים-בשרשרת-האספקה, אנשים כמונו, הוא שמלבה את המחאה נגד הסכמי הסחר הנחתמים לאחרונה. ה-TPP (השותפות הטרנס-פסיפית) נחתמה בפברואר השנה בין ארה"ב ליפן, קנדה, אוסטריה ועוד מדינות. ה-TTIP (השותפות הטרנס-אטלנטית לסחר והשקעות בין ארה"ב לאיחוד האירופי) נמצאת בשלב הדיונים ההתחלתי.
שני ההסכמים מותקפים על היותם מוטים לטובת התאגידים הגדולים. בין המתקיפים אישים מהשמאל וכלכלני אקדמיה שחזרו להתעניין בצד המוסדי של הסחר הבינלאומי לאחר התעלמות רבת שנים ממנו.
ולפני שאמשיך, אולי כדאי שאבהיר כבר בהתחלה: איני באה לסנגר על ה"רשעים". שקי הביקורת שכתבתי במקומות שונים על הסכמי הסחר של ישראל, ועל אלה העולמיים, יעידו על עמדותיי. קצת ממה שכתבתי מופיע בשלושה פרקים של ספרי ברוכים הבאים לשוק החופשי, ובקטגוריה "משק קטן. מדיניות יבוא בישראל ובכלל" כאן בבלוג. מטרתי, ברשימה זו, היא לחדד את ההבחנות סביב הסכמי הסחר.
נפתח בהצהרה חגיגית: הסכמי סחר אינם אויבי הציבור, הם יכולים לפעול לטובתו כמו גם לרעתו. תלוי למה הם מכוונים מלכתחילה, תלוי מהי מידת המיומנות המופעלת בניהולם.
הסכמי סחר נחתמו כבר בעולם העתיק. אריסטו ב"פוליטיקה" מזכיר את ההסכם בין האטרוסקים לקרתגים. ארגון הסחר העולמי, "הנבל התורן" בפיהם של כמה ממתנגדי ההסכמים, הוקם מיד לאחר מלחמת העולם השניה על מנת למנוע את הישנותן של מלחמות הרסניות. בין הוגי הקמתו, בוועידת ברטון וודס, היה גם מיינרד קיינס שאינו חשוד כאוהד בעלי הון נצלניים. ניתוחו של קיינס, כניתוחם של כמה מעמיתיו, חיבר בין פריצתן של שתי מלחמות האימה של המאה העשרים להתכתשויות הכלכליות הבינלאומיות במאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים.
היעדרו של קוד סחר מוסכם בימים אלה מורגשת במאבקים הבלתי- פוסקים בין ארה"ב לאיחוד האירופי. האירופים, לדוגמה, חוסמים לא-מעט יבוא מארה"ב, בתואנה שהוא מהונדס גנטית. מהו מוצר חקלאי מהונדס – איך קובעים, איך בודקים – זו סוגיה שיש לתת עליה את הדעת. דוגמה מבית ספרנו היא אותם תפוחים טבולי שעווה שאני מקלפת לפני האכילה בשבועות האחרונים. האם ישנו, בהסכמים שעליהם חתומה ישראל, סעיף תפוחים שעוותיים? האם רצוי להוסיף סעיף כזה?
ובמילים אחרות, הסוגייה האמיתית אינה הסכמי סחר. הסוגייה האמיתית היא ההבחנה בין הסכמים טובים להסכמים רעים. האם ההסכם שלפנינו מיועד לתועלת הציבור, או שהוא מלכתחילה בא לשרת בעלי עניין. כדי לענות על השאלה הזו, יש לשתף במשא ומתן כמה שיותר גורמי משק מקומיים, ואת כלל הציבור.
דיוני ה-TTIP, כמו גם דיוני ה-TPP אינם עונים על התנאי הזה. הם נערכים בחשאי, ורק מעטים יכולים לזהות מראש את מי הם משרתים. דפוס התנהגות זה משקף את העובדה המוכרת היום בכל תחום: איזון הכוחות בין הממשלות לתאגידים הופר בשלושים השנה האחרונות. התאגידים הם השולטים. הבעיה, אם כן, אינה הסכמי הסחר, אלא אי-אמונו של הציבור בהסכמי הסחר, כמו בכל צעד אחר של הממשלה. השמאל נגד הסכמי סחר? כדאי להיזהר מהזיהוי הזה. השמאל בעד כלכלה מועילה לכמה שיותר אנשים.
***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה בסימניה , רכישה באינדיבוק, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***
עידן השוק החופשי 
אני חושבת שאפשר לדבר בהקשר זה על חקלאות אורגנית. כשעושים משלוחים מחנויות אורגניות קונים חקלאות מקומית וגם, עונתית. לא לגמרי – כי יש ירקות שהיום קיימים כל השנה, בחממות הערבה – אבל כן אפשר להרגיש את העונתיות הזאת. וזה אומר, גם כן, שאין תפוחים מיובאים. כי העונה של התפוחים היא קצרה. כל שאר השנה הם בקירור.
כך שהדרישה לאכול תפוחים 12 חודשים בשנה, יש לה מחיר. וזה גם שיקול שכדאי לעשות. מהו המחיר הסביבתי של הדרישה לאכול אותם ירקות ואותם פירות במשך כל השנה.
אולי אפשר לבחור בחירה טובה יותר, אם כי לא זולה יותר. רק שבעיני המחיר שווה כל שקל. כי את עוזרת לקיים חקלאות מקומית וטובה.
אהבתיאהבתי
קרן,
מסכימה איתך לגמרי. במיוחד בהדגשת ההיבט של ערכים וטעם בבחירה אם להחזיק תוצרת חקלאית מקומית בקירור, איך להחזיק, האם ליבא, ועוד היבטים דומים.
הבעיה, לדעתי, היא היעדר מוחלט של דיון ציבורי בסוגיות האלה. והן העיקר, לא כמה פרוטות יותר או פחות במחיר, במיוחד שרוב התמורה אינה מגיעה לידי החקלאים.
אהבתיאהבתי
אני מסכימה, תמר. אני קונה ישירות מחקלאים וזה עושה לי טוב (אני גם מקווה להתחיל לגדל פה ושם דברים בעצמי). בדרך זו אני יודעת שאני תורמת ליכולת הפרנסה שלהם.
אכן, העדר דיון ציבורי. הכל כאן מסתכם ביקר או זול ובאי-ראיה של התמונה הגדולה.
כאן אולי אני משלמת יותר בשקלים אבל חוסכת לעצמי חומרי הדברה, לומדת על עונתיות, מקיימת קשר כלשהו עם מי שעובדים קשה כדי שאוכל לאכול היטב ותורמת לתוצרת מקומית. זה כל כך חשוב, הערבות ההדדית הזאת. זה גם עוזר ליצירת קשר, איזשהו, עם התוצרת, קצת ללמדך פרופורציות, על מקומך בעולם. זה לא סתם מוצר שמונח על מדף בסופרמרקט. כל כך הרבה מאמץ הושקע בגידול הירקות והפירות הללו.
אהבתיאהבתי
גם בעיניי קנייה של ירקות ופירות יש בה משהו רגשי. מי שלא מבין את זה, אולי לא ראוי להיות מנהיג של מדינה.
אהבתיאהבתי
מצטרפת לשתיכן, תמר וקרן: קניית ירקות (ובמעגל רחב יותר, כל תהליך ההזנה של חברה) יושבת על מישור הרגש.
ולגבי הדיון הציבורי: לאחרונה אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה מאוד על ההבדלים בין שימור מזון בקירור (שמשהה את התהליכים הביולוגים שמתרחשים בו) לבין שימור מזון באמצעות הכנסה לשימוש של אמצעים ביולוגיים חלופיים (או בעברית: התססה וכיבוש. אני מאוד אוהבת חמוצים וחומצים וכיו"ב.) בין שאר הדברים שאני תוהה לגביהם נמצא המחיר באנרגיה חשמלית של קירור כשיטת השימור העיקרית והבעייתיות (המפתיעה בעיני) של תהליך שימור בקופסאות, שהוא יציב-על-המדף (shelf stable) אבל – בשונה מהמותססים-ביולוגית, מותיר מקום לחיידקים בעייתיים כמו בוטוליזם.
גם המחיר וגם הסיכון גורמים לי לתהות על התהליכים שהביאו את החברה המערבית למקום שהיא נמצאת בו היום.
אהבתיאהבתי
שונרא וקרן,
שני דברים מעניינים בעיניי בדיון הזה:
ראשית, הוא דיון של נשים. שמתי לב שיש פוסטים "נשיים" ופוסטים "גבריים".
שנית, עניין ההחמצה וההתססה שאת (שונרא) מזכירה. בשנים האחרונות שוחרי הבריאות למיניהם דיברו דווקא נגד התהליכים האלה: אסור לאכול חמוצים, אסור לאכול שמרים ועוד ועוד. עכשיו זה חוזר. האמת, כנראה מורכבת, כרגיל. מעניין להבין את זה יותר.
אהבתיאהבתי