החופש: וולבק, אודיסאה, שוק חופשי

שרשרת המחשבות הזו החלה לרוץ אצלי בזמן קריאת "אפשרות של אי" מאת מישל וולבק. באופן מעניין ביותר, לאורך כל הקריאה לא שאלתי את עצמי מה רוצה המחבר, אלא מה מוצאים בו קוראיו הרבים. וולבק הוא מחברם של רבי-מכר. וולבק הוא גם סופר שהדעות עליו חלוקות.

בעיניי, וולבק הוא ללא-ספק כותב רגיש ומוכשר. ברגעיו הטובים הוא אפילו משורר. עם זאת כתיבתו רשלנית עד לזלזול בקוראיו. לי, בעיקר, הפריע ההיעדר המוחלט של סדר בטקסט. סדר חיצוני הוא ביטוי לסדר פנימי, או לפחות לחיפוש סדר. ולתחושתי, אין כתיבה טובה בלי סדר.

וולבק לא מתיימר לעשות סדר. וולבק פולט את מה שמעיק עליו כמו שפולטים קיא. מפעם לפעם, הוא נוקב בעוולות חברתיות מוגדרות. אז רואים שהוא לא מנותק לגמרי מהעולם שמסביבו. ועם כל זאת, באופן כלשהו, וולבק משעמם ומעיק.

תוך כדי דבקות בקריאת הספר עד סופו – אולי בכל זאת אמצא בו משהו – חשבתי על ספרים שקראתי לאחרונה ואהבתי. ספר אחד כזה הוא האודיסאה של הומרוס, בתרגום אהרון שבתאי. נהניתי מהאודיסאה בזכות תבניתה השירית המוקפדת, בזכות הריתמוס הנהדר שלה, בזכות שפתה הגבוהה והיפה.

אודיסאוס הגיבור אף פעם לא טובע בבוץ עד מעל לראשו. הוא, באומץ והתמדה, גובר על כל קושי במסע חייו. מארחיו הרבים מקבלים את פניו כראוי לאיש המעלה. הם דואגים לרחיצתו מאבק הדרך, להלבשתו בבגדים נאים, להזנתו במטעמים, ולליווי סעודתו בנגינה מרוממת נפש. תוך התעטפות בגינוני הטקס, קולט הקורא כמה חשובים הם הטקסים בחיי כבוד. ואיך כבוד הוא בלתי נפרד מערכים ומטוב טעם.

האודיסיאה היא נציגה אחת של ספרות קלאסית מסוגה. דוגמה אחרת שאני זוכרת היא "דקאמרון" של בוקאצ'יו מהמאה הארבע-עשרה. דקאמרון מספר את בריחתה של קבוצת עלית מפירנצה מפני מגיפת הדבר המכה בעיר. במקום מפלטם, מתרכזים הנמלטים בארגון סדר יום, בשמירה על אורח חיים מוקפד, ובחיי חברה ורוח.

הפער בין בחירה מהסוג הוולבקי לבחירה הקלאסית טורד את מוחי כבר שנים רבות. הוא מזכיר לי את ההבדל בין הצגת תוכנית פעולה או סדר יום פוליטי – יהיו אוטופיים ככל שיהיו – לבין שלילת הסדר הקיים, ומוביליו. ומה שמעניין הוא שבשנים האחרונות, חופש הביטוי נתפש כהטחת תלונה בנוסח וולבק, למרות שהתלוננות היא ההיפך הגמור מחופש. תלונתו של וולבק היא אמנם בוטה וגלויה, ולכן כאילו אמיצה, אך היא לא נושאת אתה תקווה. ואיך אפשר לזכות בחופש, בהיעדר תקווה.

חופש, תקווה וערכים מתקשרים לחג המתקרב, ולמסורת הצמודה לו. חג הפסח הוא ציון המעבר מעבדות לחירות. בה בעת, הוא גם פתיחת המסע של עם ישראל לקבלת עשרת הדברות וציוויים אחרים. ספר שמות אומר בסיפורו כי חופש הוא לא הפקרות, ובוודאי לא החופש להיות "ביקורתיים". חופש, על פי שמות, הוא החופש לבחור  את סדר היום: סדר מדיני, סדר כלכלי, סדר חברתי, סדר תרבותי. לא לחינם, טקס ליל הפסח הוא ליל "הסדר".

שיהיה לנו "סדר" שמח.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s