כל ההסכמים המאושרים דומים זה לזה, כל הסכם אומלל הוא אומלל בדרכו שלו. כבר טולסטוי אמר את זה, ועדיין אנשים נוטים להתחכם.

הסכם הוא חוזה לשיתוף פעולה. הוא מגדיר את תנאי העיסקה, ומציב מנגנון ליישוב הסכסוכים שיתגלעו בה. הסכמי היסוד של האנושות מתקיימים אלפי שנים, לכן מוזר לראות את הערעור הדי-נפוץ לאחרונה על צדקת קיומם.

הסתייגות מנישואים מובילה היום צעירים רבים לזוגיות חדשה. כך, בשם החופש, הם כובלים את עצמם להתניות לא מוגדרות מראש. ובאותו אופן, בשם החופש בשווקים, יש המסתייגים מהסכמי סחר. זאת, למרות שעצם ניהול מתמשך של סחר כבר יוצק דפוסי תן וקח, ומעצב את דמות המדינות המעורבות בו.

כל זה בא להקדים את הדיון על חתימת הסכם סחר חופשי בין ישראל לסין. פתיחת השיחות הוכרזה לאחרונה על ידי ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, וסגנית ראש ממשלת סין, ליו ינדונג.

חתימת הסכם סחר בין שתי המדינות היא, לכאורה, צעד מתבקש מאז פתיחת השוק הישראלי ליבוא מסין ללא הסכם וללא תמורה. זה קרה בחשיפת שנות התשעים – חשיפתו החד-צדדית של המשק הישראלי ליבוא ממדינות מתפתחות בעיקר ממזרח אסיה ומזרח אירופה. מניע החשיפה היה הרצון להסיט במהירות יבוא ממקורות מערביים יקרים למקורות זולים יותר. ואכן, די מהר מתחילתה, נפלה האינפלציה בישראל מקצב של כ-10% לשנה לקצב חד-ספרתי נמוך.

צניחתה המרשימה של האינפלציה ארעה לראשונה ב-1999. מספר שנים לאחר מכן, ולא במקרה, טיפס גירעון הסחר של ישראל עם סין (ללא יהלומים) למאות מיליוני דולרים. בשנת 2015, הוא עמד על כ-2.6 מיליארד דולר. במילים אחרות, יבואה השנתי של ישראל עולה על ייצואה בכ-2.6 מיליארד דולר. בה בעת, כתוצאתו הישירה של עודף היבוא, צנח ייצורם המקומי של הענפים המסורתיים, ועשרות אלפים מעובדיהם פוטרו.

ובתמצית, מה שקרה הוא פתיחת הסחר מנקודת מוצא מוטה מלכתחילה. מעצבי המדיניות בבנק ישראל ובאוצר חתרו להורדת מחירים והתעלמו מתוצאותיה: פגיעה בסחר, בייצור ובתעסוקה. הלהיטות לסחורה זולה הביאה לזניחת עיקרון ההדדיות שהוא אבן יסוד בכל הסכם סביר. יותר מזה, פתיחת השוק הישראלי לסין – טרם הצטרפותה של זו לארגון הסחר העולמי בדצמבר 2001 – גרמה לכך כך שאפילו כללי ההוגנות של הארגון לא מולאו.

עכשיו, כשבאים לתקן בעזרת הסכם, כדאי לשים לב לנקודה אחת: נציגה הבכיר של ישראל למשא ומתן הוא ראש הממשלה, נציגתה של סין היא סגנית ראש הממשלה. הבדל טקסי זעיר זה מבטא שוני מהותי בעמדת המוצא: אלה נישואי פיל עם נמלה. כל השאר, תלוי בערנותה של ישראל למשמעות יחסי הכוח.

עד כאן הכל כאילו ברור מאליו, אך הדיון שהתנהל סביב השותפות הטרנס-פסיפית (TPP) מורה שלא כך הוא. אמנות ניהול הסחר הבינלאומי נגוזה בשלושים השנה האחרונות, יחד עם מעורבות  הממשלה בכלכלת המדינות המפותחות. על כן, הדיון על הסכם הסחר האדיר בין ארה"ב ליפן, לקנדה, לאוסטרליה ולעוד שמונה מדינות נע בין הלבן לשחור: בין קלישאות על תקווה גדולה לקלישאות על אסון.

האמת היא שכל הסכם סחר טומן בחובו טוב ורע, על פי הגדרת יעדיו, על פי  שקיפותם, על פי ערנותו לפרטי פרטים, על פי אמנות ניהול המשא ומתן של מתדייניו. הסכם סחר לא מודע ולא מוקפד בין ישראל לסין עלול להרוס את הכלכלה היצרנית שעוד נותרה כאן. הסכם טוב עשוי לתקן כמה מהעיוותים שנוצרו בהתחלה בכניסה לסחר נטול תנאים ברורים.

תחילת השיחות על ההסכם היא הזדמנות לקרוא שוב למפלגת העבודה. הנה מתחיל דיון רב-משמעות לעתידה הכלכלי של ישראל. טבעי ומקובל במקרים כאלה, שמפלגת האופוזיציה תקום ותביע עמדה משלה. הבעת עמדה כזו עשויה להעביר את הדיון הפוליטי בישראל לפסים רציניים. האם אפשר לקוות להתגשמות חזון העצמות היבשות הזה?

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***